מעשה רקח על הלכות אישות יב:י

כמה מזונות וכו'. משנה דס"ד והרל"מ ז"ל הקשה וז"ל קשה דמשמע שם בגמרא דלרבנן דקי"ל כוותייהו דלשלשה סעודות בשבת צריך לתת לה בכל שבוע סעודה אחת יותר לארחי ופרחי (פירוש אורחים ועוברים ושבים כמ"ש רש"י בדס"א) ולמ"ד דאכילה דמתניתין הוי אכילה ממש משמע דבעינן תרתי לארחי ופרחי וא"כ אנן דקי"ל דאוכלת ממש כמ"ש רבינו דין י"ב צריך לתת לה שני סעודות יותר וכו' א"כ תימה על רבינו איך לא הזכירם כלל ואפילו האכילה מליל שבת לא הזכיר כאן רבינו בענין הפסיקה דמשמע דזאת הפסיקה היא אפילו שיהיה הבעל חוץ לעיר דאינה אוכלת עמו ליל שבת פוסקין לה זה א"כ קשה טובא דלפחות בעינן תרתי וכו' וצ"ע ע"כ. והנה רבינו כתב דנותן לה ב' סעודות בכל יום וג' סעודות לשבת שהם ט"ו כל שבוע ועוד פסק לקמן דאוכלת עמו מליל שבת לליל שבת שנמצא שנותן לה י"ו סעודות דאכילת ליל שבת היא מרווחת אלא דפש גבה חדא והיינו מ"ש בגמרא אפילו תימא רבנן דל חדא לארחי ופרחי כלומר אפילו את"ל דלרבנן אוכלת רוצה לומר תשמיש חדא עכ"פ אייתר לה שנותן לה י"ו סעודות ואם יסברו רבנן דאוכלת ממש מ"מ חדא לארחי ופרחי צריך והם י"ו סעודות בכח ואף אם אינן בפועל כי כל הצורך אינו אלא לחדא טפי ותו לא לדעתם ז"ל והיינו טעמא שאמרו סתם לרבנן כלומר חדא עכ"פ ומה שלא הזכיר רבי' האכילה בדין זה משום דרצה להשמיענו שבין בעני בין בעשיר הדין שוה דצריך הוא לאכול עמה בליל שבת ומהאי טעמא גופיה צ"ל בהכרח דמתניתין לא איירי אלא כשבעלה בעיר דאז הוא אוכל עמה ולזה נתכוון רבינו לכתוב סתם ובזה יתורצו כל קושיות הרל"מ ז"ל ודו"ק:

ושמן לאכילה וכו'. כתב הר"ן ז"ל דהא דלא חשיב ציבי לבשל האכיל' היינו טעמא דהתנא במקום הרים קאי וכדאיתא התם בדף ס"ה ע"ב דשכיחי ציבי. א"נ דלא חשיב אלא דבר אכילה אבל דבר שאינו אלא להכשיר המאכל לא חשיב דמשום הכי לא תני נר ופתילה וכוס וחבית וקדירה והכי איתא בירושל' ובתוספתא עיין שם:

אם היה מנהג המקום לשתות יין וכו'. אף דבגמרא אמרו רגילה אין שאינה רגילה לא דמשמע שאין הדבר תלוי במנהג המקום אלא ברגילות שלה נראה שרבינו למד כן מההיא דדביתהו דרב יוסף דפסק לה ר"ן יין משום דבני מחוזא שתו חמרא וק"ל ועיין להר"ן ז"ל:

ובשר או דגים. הרב"ח א"ה סי' ע' כתב שצ"ל בשר בלא וא"ו עיי"ש: