מעשה רקח על הלכות אישות א:ח

ויש שאיסור ביאתן בעשה. הנה בפרק אלו נערות (כתובות דף כ"ט ע"ב) אפלוגתא דשמעון התימני ור"ש ן' מנסיא דאין קדושין תופסים בחייבי לאוין דחד דריש אשה שיש בה הויה וחד דריש הראויה לקיימה וכו' קאמר הגמרא דאיכא בינייהו חייבי עשה מצרי ואדומי הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי וכו' והקשו התוס' דתפשוט דר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר למ"ד בפ"ק דיבמות הבא על יבמתו וחזר ובא אחד מן האחין על צרתה בעשה וכו' ותירצו דר"ת לא גריס בעשה וכו' ע"ש. מעתה רבינו שכתב בפ"א דיבום דהיא בעשה שכתב הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחין ואם בא הוא או אחד מן האחין על צרתה ה"ז עובר בעשה שנאמר יבא עליה ולא עליה ועל צרתה ע"כ מעתה למה לא מנה כאן ארבעה דנוסף גם זו לדידיה. והרל"מ ז"ל כתב שכן הקשה ה"ה ז"ל בפ"ב ולא תריץ כלום ונראה דאפשר דשניא הא מאידך דלא חל איסור העשה כי אם על ידי מעשה של עצמו דהיינו היבום דאם לא יבם אותה הרי אין כאן שום עשה על צרתה ובידו הוא משא"כ הבעולה לב"נ ומצרי ואדומי שהוא לא גרם להם העשה דממילא אתיא ליה וכי היכי דלא מנה לעיל איסור הקדשה שהוא לדעתו בלאו משום שהאשה מצד עצמה היא כשרה ע"י קדושין הכא נמי לא מנה את זו בעשין משום דאף דשוין באיסורן אינן שוין במציאותן ודוק היטב. שו"ר להמש"ל ז"ל שעמד על קושיא זו ותריץ בדוחק ע"ע ומ"ש שם דאיכא תו אשה שנסתרה אחר קנוי וכו' וההיא שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ששניהם בעשה ע"כ לא מצאתי לרבינו שהביא עשין אלו וגם לדידיה תקשה דאם רבינו ס"ל דהם בעשה אמאי לא הזכירם כמו שהזכיר עשה דצרת יבמה. שוב הזמין השי"ת לידי וראיתי לה"ה גופיה בפרק ד' דין י"ז שישב קושיא זו וז"ל ולא מנאה רבינו עם איסורי עשה לפי שאינה נמנית במצוה מיוחדת כמו האחרות ע"כ והוא מבואר:

או לא יקח. נ"א ולא יקח. ומ"ש שאינה בתולה לא יקח. נ"א כ"י בעולה לא יקח: