מעשה רקח על הלכות דעות ב:ו

ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפותחם ולמוכרם וכו'. בגמרא איתא חביות המכורות לחנוני ורבינו נראה שאינו מפרש כפי' רש"י אלא המכורות לחנוני ר"ל שדרך החנוני למכור מאלה החביות וה"נ איירי רבינו דהא שהוא צריך לפותחן ולמוכרן קאמר א"נ אפשר שגירסא אחרת היתה לו לרבינו. והנה מרן כ"מ תמה למה לא הזכיר רבינו ההיא דאם לכבודו מותר וכו' ובב"י חו"מ סימן רכ"ח כתב דאפשר דמלתא דפשיטא היא והרב לח"מ כתב דפסק כרש"י דס"ל דדוקא במפרש אבל בלא שום דיבור שרי ועיין להרא"ש שדחה פירוש זה והרב לחם חמודות כתב דס"ל דרב ספרא פליג על ההיא ולא ס"ל כתירוץ התוספות עיי"ש וסברא נכונה היא בההיא דרב ספרא דקאמר הוא ניהו דאטעיה אנפשיה כלומר דדוקא במפרש איזה דיבור אף שמשמעותו לתרי אנפי אסיר אמנם בעושה המעשה בלי שום דבור נראה מצד הסברא דשפיר דמי וכו' וא"כ מכ"ש כשהודיעו אכן נראה דבההיא דלא יסרב בחבירו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל נראה שיש לחלק מההיא דפ"ק דחולין דף ז' בר' פנחס בן יאיר דא"ל רבי רצונך סעוד אצלי אמר לו הן צהבו פניו של רבי ופירש רש"י צהבו פניו שמח מפני שלא היה רבי פנחס רגיל ליהנות משל אחרים וכדלקמן ע"כ וביותר שסרב רבי כיון שלא היה רצונו של רבי פנחס בן יאיר כן רק לכבוד רבי השיב כן מסיק התם דלא אסתייעא מלתא וכו':