מעשה רקח על הלכות דעות ב:ג

ועוד אמרו שכל המגביה לבו כופר בעיקר. כמה מיני גנאי נאמרו בגמרא על מידה זו ורבינו ז"ל העתיק היותר גדולה ועצומה ובכלל מאתים מנה. ושמעתי פשט נכון על זה על פי מ"ש רז"ל בפסוק נעשה אדם שנתייעץ בפמליא שלו ולהורות לנו מידת הענוה שיהא הגדול מתייעץ מן הקטן וזה שהוא גבה לב כשמגיע לפסוק זה הוא מוכרח לפרשו שהם שתי רשויות ח"ו שאם ללמד מידת הענוה אינו שהרי הוא לא בחר בה ואם כן הוי כופר בעיקר:

ודרך הצדיקים הם עלובין ואינם עולבין וכו'. פירשו המפרשים ז"ל דאינם עולבין משמעותו שמשיבין אלא שאין עולבין כלל רק דרך תשובה מדוע ככה עשית וכיוצא לכך חזר שומעין חרפתם ואינם משיבים ואכתי יש במשמע שהם מצטערין על דבר זה לכך חזר עושים מאהבה ושמחים ביסורין שזו היא מעלה גדולה שאין כמוה וכל זה נמשך בחשבו כי זה האיש שציערו שלוחו של מקום הוא ומה' יצא הדבר א"כ יש לו לשמוח דבלי ספק לטובתו הוא: