מעשה רקח על הלכות תרומות ט:ב

אבל מי שנגמר דינו בבי"ד והניחוהו בבית הסקילה וכו'. אף דבגמרא לא הזכירו אלא גמר דין סובר רבינו דלאו דוקא מדתנן בסנהדרין שהיה אחד רוכב על סוס וסודרין בידו מצאו לו זכות וכו' ופסקו רבינו פי"ג מהל' סנהדרין וכמ"ש מרן ז"ל ודלא כהתוס' שכתבו שם דמ"מ לא שכיח אך מאי דקשה קצת על רבינו דבפ"א דהלכות ערכין הל' י"ג כתב דמי שנגמר דינו בבי"ד של ישראל להורגו על עבירה שעבר וכו' שהוא כמת ולמה לא ביאר דהיינו דוקא שהניחוהו בבית הסקילה כמ"ש כאן דהא מהך סוגיא דהכא הוא שהוציאו וכמ"ש מרן ז"ל שם אך נראה שיש לדייק במ"ש להורגו על עבירה שעבר שאלו לכאורה הם דברים טפלים ומיותרים דכיון שנגמר דינו פשיטא שהוא להריגה ותו שהרי חשבו כמת ועוד על עבירה שעבר וכי תיסק אדעתין שיהרג בלא עבירה אלא היינו טעמא מפני שראה רבינו שבגמ' לא הזכירו אלא גמר דין וחשבוהו כמת מוכרח דהיינו באופן שכמעט אין בו תקוה ולכך הוסיף דברים אלו כדי שיובן דהיינו באופן שרחוק הדבר לתקוה וכאן ביאר דהיינו בית הסקילה וכו' ולא נאמר שרבינו סותר דברי עצמו ויתורץ מ"ש המל"מ ז"ל עיין עליו ובפ"ו דהל' גירושין בסופו כתב רבינו דין בי"ד של כותים וכתב שם הרב המגיד ז"ל שלא כתב בביאור בבי"ד של ישראל מפני שבעונותינו בטלו וכו' ע"כ ולפי מ"ש רבינו כאן ובהל' ערכין א"צ לזה שהרי כבר הזכירו ודו"ק.

ומרן ז"ל היה גורס בדברי רבינו

ולא תאכל אשתו אם היא בת ישראל לכהן ומכח זה הקשה עליו דהיה לו לכתוב דין בת כהן לישראל אמנם בגירסתינו ולא תאכל אשתו סתם וקאי אלעיל וק"ל: