מעשה רקח על הלכות תרומות ט:א

או ליד שלוחה שעשתה לקבלה. כצ"ל דמעיקר הדין כיון שהגיע ליד שלוחה היא מגורשת ואח"ז כתב

האשה שעשתה שליח וכו' דכיון דאפשר שמצא הבעל חוץ לעיר ונתן לו הגט דין הוא שתאסר מיד:

ואם אמרה קבל לי גיטי במקום פלוני וכו'. משנה שם ואוקמוה בדאמרה ליה התקבל לי גיטי במתא מחסיא וזמנין דמשכחת ליה בבבל והכי קאמרה ליה משקל כל היכא דמשכחת ליה שקליה מיניה גיטא לא הוי עד דמטית למתא מחסיא ע"כ וכיון שכן יש לתמוה על רבינו למה סתם ולא ביאר וכן הקשה התוס' יו"ט ז"ל. ולענ"ד יש לנו דיוק עצמי בדברי רבינו שכתב אינה אסורה עד שיגיע השליח לאותו מקום ולשון המשנה עד שיגיע גט לאותו מקום משמע דכי אמרינן עד שיגיע הגט לאותו מקום הוא דקפדינן אמקום וכו' משא"כ אם נאמר דאינו גט עד שיגיע השליח תו לא קפדינן אגט גופיה ועוד היה נראה דהא דפריך בגמרא והאמרת רישא לא הוי גיטא הוא דוקא לדעת תנא קמא דפסיל אבל לר' אלעזר כשר הוא משום דאיהי בעל כרחה מתגרשת כמ"ש בגמרא שם וכן פסק רבינו פ"א דגירושין וכיון שכן לדידן לענין דינא אין אנו צריכים להך אוקמתא דודאי בכל גווני הוי גיטא אלא שראיתי לרבינו פ"ט דהל' גירושין הל' ל"ד שפסק כת"ק דהתם עיין עליו:

האומר לאשתו ה"ז גיטך וכו'. ראיתי להרב צבי אשכנזי בתשובה סי' (פ"ז) [ק"ו] שתמה על רבינו דהכא חייש לשמא ימות ובריש עבודת יום הכיפורים פסק כרבנן דר' יהודה דלא חיישינן שמא תמות אשתו וסיים דלא ירד לסוף דעת רבינו עיין עליו. ולכאורה הייתי רוצה לתרץ עם מ"ש התוס' שם בריש יומא דמשמע דגם רבנן דר"י מודו דחיישינן לשמא ימות ולא פליגי התם א"ר יהודה אלא משום דלא אפשר דא"כ אין לדבר סוף אך ראיתי להרב ז"ל דלא נחה דעתו בתירוץ זה. ולכן נראה לומר דהכא כיון דלענין אכילת תרומה היא דבמיתה ואין לנו שום גבול לאימת ימות דין הוא לאוסרה מיד כדי שלא תבא לידי מכשול מכל שכן דהא אפשר לה בחולין וכן תירצו בגמרא שם: