מעשה רקח על הלכות תרומות א:יב

מכר הכותי הפירות וכו'. מרן ז"ל ציין ממתניתין דסוף מעשר דקתני הלוקח שדה ירק בסוריא וכו' וידוע דמעשר ירק אינו אלא מדבריהם כמ"ש רבינו פ"ב הל' ו' ולא ידעתי אמאי נקט לה הכי והשמיט רבינו שכירות הפועלים דקתני התם וכן תמה התוס' יו"ט עיין עליו. אך המל"מ ז"ל נראה שפוסק כר' יהודה דהותר הכל ולכך כתב סתם ואפשר דטעמו משום דהו"ל גזירה לגזירה דהא סוריא גופה אינה אלא מדבריהם מפני שסמוכה לארץ ישראל וגבי ארץ ישראל לא קתני לה להדיא אלא שלא ידעתי למה דילגה מרן ז"ל בהעתקתו המשנה ותו קשיא במ"ש שרבינו פוסק כרבי משום דאתי כחכמים וכו' ולקמן גבי קונה פירות מן הכותי בסוריא כתב דהיינו כרבן שמעון בן גמליאל דהך מתניתין גופה והו"ל פסקי דסתרי אהדדי דהא לרשב"ג אם לא קנה קרקע אע"פ שלא בא לעונת המעשר פטור ורבינו כתב דחייב בכל.

וראיתי להפר"ח ז"ל שכתב שדין זה של רבינו הוציאו מהתוספתא דמייתי בירושלמי שדה שהביאה שליש בפני הכותי ולקחו ממנו ישראל ר' עקיבא אומר התוספת פטור וחכמים מחייבים ופסק כחכמים וכו' ע"כ. וגם לדבריו קשה דאם איתא למה לו לרבינו להרבות דברים היה לו להעתיק הדין כמו שהוא בתוספתא כדרכו הטוב אלא מדנחית לפרש ולפרט משמע דמהך מתני' דהביא מרן ז"ל הוא דנפק"ל בצירוף זאת הברייתא שהביאה ג"כ מרן ז"ל לאלומי פסקו כרבי לכן נראה יותר כדברי מרן ז"ל.

ומה שחילק בין הגיעו לעונת המעשרות ללא הגיעו משום דבא"י קאי ודברי רשב"ג הם בסוריא דוקא אבל בא"י אפילו לא קנה אלא הפירות יש לחלק בין באו ללא באו. שוב ראיתי בב"י יו"ד סוף סי' של"א שכתב דרבינו פוסק כת"ק דעד כאן לא פליג רבי אלא בסוריא אבל בא"י מודה ליה עיי"ש ואתי שפיר דלא פליג אמה שכתב בפירוש המשנה דהלכה כסתם דהיינו הת"ק: