מעשה רקח על הלכות ציצית א:יח

נפסק הכנף וכו'. שם כלשון רבינו ורש"י ז"ל פירש דחוץ לשלש יתפור דליכא למיחש שישאר איזה חוט מן התפירה ויניחנו ויחברנו עם חוטי הציצית שישים בו אחר כך שהרי אין שם מקומו של ציצית אבל בתוך שלש שהוא מקום הציצית יש לחוש לזה והרא"ש ז"ל משם רב עמרם כתב טעם אחר דחוץ לשלש יתפור משום דכיון דאית ביה ג' על ג' אית ביה תורת בגד ותוך ג' לית ביה תורת בגד וכמאן דליתי דמי ואע"ג דתפריה כמאן דפסיק דמי ולא רמינן ביה ציצית וכו' ע"כ ומשמע דבין לפי' רש"י בין לפי' רב עמרם תוך ג' אין בו תיקון להטיל בו ציצית אא"כ ישים בו כנף אחר על גביו בין הציצית שהיה בו מקדם בין אם ישים בו ציצית מחדש הכל נפסל ומרן ז"ל הביא עוד משם הנמוק"י דלרב עמרם הפיסול הוא משום תעשה ולא מן העשוי אבל הציצית שהטיל בו אחר שתפרו כשר ושלזה נוטים דברי רבינו וכו' והאמת כן הוא וכן נראין קצת דעת התוספות שם והדבר מבואר דדברי רב עמרם כמו שהביאם מרן משם הרא"ש ז"ל אי אפשר לפרשם כן ואולי דהרא"ש גופיה לא העתיק דבריו ממש שעל כל פנים הדבר קשה מאד מלשון הנמוק"י שכתב שכן מתבאר מדברי רב עמרם וכו' עיי"ש. ועיין להרב ב"י והרב ב"ח ומג"א והלחם חמודות סימן כ"ה שהאריכו בדין זה בשיטת הפוסקים ז"ל ויש להחמיר ולחוש לכל הפירושים היכא דאפשר וכן הסכים הרב ב"י ז"ל סי' ט"ו.

נתמעטה זוית וכו'. שם חזיה רב סמא לקרניה דגלימיה דרבינא דסתר ובצר ממלא קשר גודל א"ל לא סבר לה מר להא דרבי יעקב א"ל בשעת עשיה אתמר ופי' רש"י דסתר וכו' דנסתר ונרחב הגדיל ויורד למטה עד שעמד מלא קשר אי נמי נסתר הבגד מלמטה שקורין אנפיליר עד שנפחת מן השפה עד הנקב ממלא קשר גודל ומדכתב רבינו שבין חוטי הציצית ובין סוף הארוג נראה שהוא מפרש כלשון ראשון של רש"י ז"ל. ומפני זה נוהגים לעשות שפה בנקב הציצית ע"י תפירה כדי שלא יקרע והרב ב"י סימן ט"ו כתב משם הרב תרומת הדשן דאין בזה קפידא לא לפי' רש"י ולא לפי' רב עמרם שפירשו בההיא דתוך שלש לא יתפור וכו' כנ"ל.

וכן אם נתמעטו וכו'. מסקנא דמלתא שם דף ל"ט ובריש הפרק כתב רבינו דאם נפסק הלבן ונתמעט עד הכנף וכו' כשר ואינו מנגד למ"ש כאן דהתם כתב כן דרך כלל וכאן ביאר דבעינן שישתייר כדי עניבה דוקא והיינו בשלא נפסק אלא המין האחד והמין השני קיים וכן ביאר מרן ז"ל בפי' שני ועיין עליו שהאריך בדבר הרבה ע"פ הסוגיא דהתם וגם בב"י סימן י"ב ועיין להמפרשים ז"ל. ושם בגמרא איבעיא להו כדי לענבן כולהו בהדדי או דילמא כל חד וחד לחודיה תיקו ופי' רש"י כדי לענוב החוטין אהדדי דהיינו שיעור גדול ע"כ וכוונתו מבוארת דאי אמרינן כדי לענוב כל חד באנפי נפשיה הוי שיעור זוטא דמתוך דקותם בכל דהו מענבי משא"כ אם נאמר כדי לענוב כולם יחד בעי שיעור טפי דמתוך עוביין צריכים שיעור יותר גדול ומדברי רבינו שלא חילק בדבר משמע דפסק לקולא וכ"כ הרב ב"י שם ושם הביא הטור ז"ל דרבינו יונה פי' דאפילו נחתך כל הענף ולא נשאר אלא כדי עניבה מן הגדיל כשר וכו' ע"כ והיא קולא גדולה ולישנא דגמרא לא מוכח הכי דמדקאמר כל חד לחודיה או כולהו בהדי הדדי משמע דבענף דוקא איירי דבגדיל לא שייך כל חד לחודיה דהרי הם מגודלים עם הקשרים והחוליות ואם איתא הו"ל למבעי בענף או בגדיל ואף שכל זה יש ליישב (ועיין בלשון ספרי שהביא הרא"ש ז"ל) נראה דהעיקר כדברי רבינו והיא שיטת הרי"ף והפוסקים ז"ל.