מעשה רקח על הלכות איסורי ביאה ג:יד

ביאת שפחה זו משונה וכו'. מבואר בגמרא ובדברי רבינו שחיובו של הנואף תלוי בהאשה שאם היא מזידה וברצונה היא לוקה והוא מביא קרבן ואם היא שוגגת או אנוסה הוא פטור אף אם הוא מזיד ומתבאר עוד בפ"ט דהל' שגגות. והנה נמצא אתנו דברים בפי' המשנה בריש מסכת שבת דברים תמוהים ומגומגמים עיין להמל"מ פ"ט דהל' שגגות וז"ל רבינו שם ומי שיוציא מאחד מהם לכרמלית או מכרמלית לאחד מהם יתחייב מלקות אם הוא מזיד ואם הוא שוגג אינו חייב כלום לפי שאין בכל מצות שיש לנו מצוה יתחייב בה השוגג מלקות אלא שפחה חרופה לבד שהוא לוקה אף על השגגה כאשר נתבאר במקומו וכו' ע"כ. באמת דברים תמהים הם דהיכן מצינו מלקות באיש ואפילו במזיד ואף אם נאמר דקאי על השפחה שבאמת היא לוקה מ"מ כבר נתבאר שאינה לוקה אלא כשהוא במזיד וברצונה. תו קשה טובא דאיך חייב מלקות על המוציא מאחד מהשתי רשויות לכרמלית והרי מבואר בגמרא ובדבריו פי"ד דהל' שבת דהכרמלית אינו אלא מדרבנן וכיון שכן איך יתחייב מלקות מן התורה ולקושיא זו כבר כתב התוס' יו"ט שם שדרכו של רבינו לקרות למכת מרדות בשם מלקות כמ"ש פ"ט ופ"י דשביעית ופ"ד דגיטין וכמ"ש בכתובות דף מ"ה מאי לוקה מכת מרדות מדרבנן והראיה משפחה חרופה משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכו' ע"כ. וזה שסיים והראיה משפחה חרופה וכו' נראה דר"ל דרבינו הביא ראיה לדין עובר עבירה משפחה חרופה וכן נראה ממ"ש שם בתחילת דבריו שכתב שרבינו הביא ראיה משפחה חרופה וכו' וזה אינו דמה ראיה הביא הרי לא הזכיר דין שפחה חרופה אלא דחידוש הוא וכו' ולעיקר דברי רבינו לא מצאתי ביאור דבריו אלא לומר שנתכוון לחידוש של שפחה חרופה שחייב בו תורה שוגג כמזיד ושם מלקות שכתב הוא לשון מושאל וכוונתו על העונש הנוגע לו ודו"ק.