מעשה רקח על הלכות איסורי ביאה יח:יט

אין הבעל נאמן להעיד באשתו השבויה שלא נטמאת שאין אדם מעיד לעצמו. מטעם זה אף אם העיד שנטמאת אינו נאמן דלגבי נפשיה כיון שהיא באונס היא מותרת לו אם הוא ישראל ואם הוא כהן לגבי נפשיה פשיטא שהיא אסורה דהא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל לגבי כהן אחר נראה שלא נאסרה על פיו מהטעם שכתב רבינו ומה שיש לעיין אם זה שאנו מאמינים גם לעדות הקרובים כמ"ש רבינו לעיל דין י"ז אם דוקא להקל דהיינו להעיד שלא נתייחד הכותי עמה אבל להחמיר דהיינו שנטמאת לא נאמנים מטעם קורבה או דילמא לא שנא והן אמת שמדברי רבינו לקמן דין כ"א משמע דאפי' עד אחד שמעיד שנטמאת הרי זה לא תנשא לכהן אמנם אם כבר נשאת ובא עד אחד והעיד שנטמאת משמע דלא תצא כמ"ש מדברי רבינו בדין כ"ג שכתב שאם בא ע"א אינו כלום עיי"ש וי"ל עם מה שכתב רבינו לקמן דין כ"ד שהאב שאמר נשבית ופדיתיה בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה אינו נאמן שלא האמינה אותו תורה אלא לאוסרה משום אישות שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה אבל לא לפוסלה משום זנות ע"כ והדברים ק"ו לשאר קרובים ועיין מ"ש.

וכן שפחתה לא תעיד לה וכו'. עיין הרמ"ך וכבר ביארנו בדין הקודם טעמו של רבינו ואין להאריך.