מעשה רקח על הלכות איסורי ביאה טז:יג

אסור לומר לכותי וכו'. בב"מ דף צ' שלחו ליה לאבוה דשמואל הני תורי דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון מהו שלח להו הערמה איתעביד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון וכו' מרימר ומר זוטרא ואמרי לה הנהו תרי חסידי מחלפי אהדדי ופי' רש"י ומגנחין יתהון מסרסין אותם ואח"כ מחזירין לבעלים ומאהבת בעליו ישראל גונבו הנכרי שהוא מכירו ומסרסו כדי שיהא יפה לחרישה ויזדבנון ולא יהנה ישראל בעבירה הוא עשה כדי שיהא יפה לחרוש לפיכך יקנסוהו וכו' מחלפי אהדדי שוורין שלהם גנבום נכרים מכיריהם וסרסום ע"כ ולכאורה קשה בדברי רש"י דכיון שהגוי עושה זה מעצמו מעתה היכי קאמר להו אבוה דשמואל הערמה אתעביד בהו וצ"ל דהדברים מוכיחין דאיזה דברים דברו לפני הגוי או בדרך רמז כדי שהגוי מעצמו יעשה דבר זה והיינו ההערמה שעשו ולפי שלא עשו הדבר להדיא פירש ז"ל שלא יהנה ישראל בעבירה וכו' אלא דאכתי קשה דבהנהו תרי חסידי פי' ז"ל שגנבום נכרים מכיריהם וסרסום משמע שגם הם עשו ההערמה ח"ו וקשה דכיון דקרי להו חסידי אין נאות להם דבר זה דלא יאונה לצדיק כל און. וי"ל דהנהו תרי חסידי לא הערימו בשום דבר אלא שהגוים ידעו דבר זה ונתפרסם אצלם ומעצמם עשו זה להנהו תרי חסידי ומשום דמן הדין היה מותר גמור אפ"ה החמירו על עצמם והיו מחליפין.

והנה התוס' ז"ל נראה דשיטה אחרת להם שפי' ד"ה דגנבין להו דבשאלתות דרב אחאי מפרש שהיו קושרין דינר בכיס של בהמה בחזקה והגנב גונב הדינר ותולש הכיס ומסרסו ע"כ ולפ"ז הויא הערמה גמורה כפשט דברי הגמרא הגם דלשון גנבין להו הוא קצת דחוק וכמ"ש התוס' ובההיא דהנהו תרי חסידי פי' ז"ל דשלא מדעתן היו מסרסין ומ"מ היו מחליפין שמא לא יאמינו העולם שהיה שלא מדעתם וכו' נמצא דלפירוש השאלתות אתי שפיר הא דקאמר אבוה דשמואל הערמה אתעביד בהו וכו' שהיה יודע שכך היו עושים כדי שיסרסו אותם מה שאין כן לפירוש רש"י דקשה מנ"ל לאבוה דשמואל דהערמה אתעביד בהו דילמא המעשה היה כההיא דתרי חסידי שסרסו אותם שלא לדעתן לגמרי ואיך שיהיה נראה דרש"י והא דהשאלתות פליגי אהדדי דלרש"י אפי' בסתם דיינינן ליה בהערמה ולהשאלתות בעינן שתהיה הערמה ניכרת וודאית וזו נראית דעת רבינו שכתב דאם לקחה מעצמו מותר ואם הערים ישראל בדבר קונסין אותו דמשמע שידענו ודאי דהערים אבל מן הסתם אין לקנוס דהיינו ההיא דהנהו תרי חסידי ואף שהם היו מחליפים כיון שאינו מעיקר הדין אלא דרך חסידות לא חש רבינו להזכירה והטור אה"ע סי' ה' כתב דאם הערים ישראל בדבר או אפי' לא הערים והגוי מכירו ומכוין לטובת ישראל אסור וקונסין אותו וכו' נראה שנמשך אחר פירוש רש"י ז"ל אלא דקשה מנין הוציא הא דאפי' לא הערים וכו' אי מההיא דאבוה דשמואל הא קאמר להדיא הערמה אתעביד בהו דמשמע הערמה ודאית ואי מההיא דהנהו תרי חסידי וס"ל דמעיקר הדין עשו להחליפן א"כ היה לו לומר דה"ה חילוף הוי כמו מכירה לענין זה.

ויותר תמהתי מהרב ב"י ז"ל שם שהביא ע"ד הטור דברי התוס' בהנהו תרי חסידי דמשמע שהיו עושים לפנים משורת הדין מצד חסידותן וכו' וכלפי לייא הוא גם הסמ"ג לאוין ק"כ פסק דאם לקחה הגוי מעצמו וסירס אותה מותר ואמר שם שמרימר ומר זוטרא היו מחמירין על עצמם והיו מחליפין זה לזה וכו' ע"כ ובשאלתות פרשת אמור מצאתי וז"ל ואפי' הערמה נמי אסור היכי דמי כגון דתלן זוזא דכי חזו ליה גוים שקלין ליה ואזלי קא מסרסי ליה אסור והיכא דסרסוה גוים אמור רבנן האי הערמה הוא דאתעביד ביה וקנסוה רבנן דלא ליעביד עיבידתא אלא ליזדבן איזדבוני דשלחו ליה לאבוה דשמואל הני תורי דגנבי ארמאי וכו' ע"כ ופירושן נוטה לפירוש רש"י ז"ל דהיכא דסרסום גוים מסתמא ודאי הערמה היא ובזה ניחא לדברי הטור ז"ל ויתורץ ג"כ קושית התוספות על השאלתות שהקשה דלשון גנבין (ומנגחין) [ומגנחין] לא משמע כן דודאי זה הפירוש שפי' השאלתות שתולין הזוז לא פי' אותו ע"ד הא דאבוה דשמואל וכו' אלא כתבו שזו היא ההערמה שהיו עושין בזמנם אבל בהא דאבוה דשמואל לא היתה הערמה מפורסמת אלא שהגוים היו לוקחים אותם מעצמם וכו' ודו"ק כי נראה לענ"ד נכון ואמת. וברבינו ירוחם נתיב כ' ראיתי דבריו מגומגמים שכתב וז"ל ואם יעשה הערמה ובא גוי וגנבו וסרסו והחזירו לו קנסוהו רבנן וכו' ואע"ג דישראל אינו עושה מעשה הערמה והגוי עושה מעצמו כיון שכוונת הגוי לטובת ישראל אסור וצריך למוכרו או להחליפו וכו' ע"כ והרואה יראה דקשה מיניה וביה דמתחילה כתב ואם יעשה הערמה וכו' ושוב כתב ואע"ג דהישראל אינו עושה מעשה הערמה וכו' ואולי דמ"ש תחילה ואם יעשה הערמה היו"ד היא בציר"י ור"ל שנעשית הערמה דהיינו כמ"ש מפירוש רש"י ז"ל שההערמה היא מפני שהגוי מכירו ולכך סיים דאע"ג דהישראל אינו עושה מעשה ההערמה כלומר אלא ההערמה נעשית מאליה. ולמדנו עוד מדברי רבינו דחילוף הרי הוא כמכירה והנהו תרי חסידי ע"פ הדין עשו ולא ממידת חסידות.