מעשה רקח על הלכות איסורי ביאה טו:כא

דין תורה וכו'. הרמ"ך. ולא זכיתי להבין דבריו דהא ודאי ההיא סוגייא לא אתייא אלא אליבא דת"ק דאידך מתניתין דקתני כל האסורין לבוא בקהל מותרין לבא זה בזה וכו' ואנן לא קי"ל הכי דהא פסיקא הלכתא להדיא כר' אליעזר דאסר ספיקן בספיקן והיכי נניח מאי דאתמר להדיא ונפסוק כסתם שהוא דרך שקלא וטריא והנה רבינו כתב דחז"ל עשו מעלה ביוחסין וכו' ואסרו גם הספיקות לבא בקהל כלומר דאלו הודאות עם הספיקות באיסורן הם עומדין מן התורה וכר"א דס"ל הכי ודוקא רבנן דפליגי עליה ושרו הודאות עם הספיקות ודרשי לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא בקהל ודאי הוא דלא יבא אבל בקהל ספק יבא אבל לר"א דס"ל דגם ספיקן בספיקן לא יבא משום דילמא הוי זה ממזר וזה כשר וזה מוכרח דלא דריש הכי והרב ב"י ז"ל סימן ד' אחר שהביא המשנה והגמרא דפסקו הלכתא כר"א סיים ואמרו בגמרא דממזר מותר בשתוקי דאורייתא דכתיב לא יבא ממזר בקהל ה' אלא שחז"ל עשו מעלה ביוחסין וכו' ע"כ. וזה דבר תמוה דכיון דפסק כר"א לדידיה ממזרת אסור בספק. ובס' אליה רבה ז"ל דף מ"ט כתב לזה דמדברי הר"ן ז"ל נראה דגם כר"א משום מעלה הוא ולא מדין תורה וכו' עיי"ש. ולפי זה כשאמרו בגמרא שתוקי שתוקית לא ישא וכו' דהיינו שמדין תורה שריין אתי אף לר"א ולפ"ז הנה מקום לדברי הרמ"ך ז"ל ונפק"מ להתוס' יו"ט ז"ל דבאידך מתני' דר"א כתב דמשום מעלה הוא עיי"ש ודברי רבינו ג"כ יתיישבו ודו"ק.