מעשה רקח על הלכות איסורי ביאה יג:ח

היה נשוי לישראלית וכו'. הרמ"ך. ודינו של רבינו לקוח מעובדא דר' יהודה פ' החולץ (יבמות דף מ"ז) ההוא דאתא לקמיה ואמר ליה נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל יש לך עדים א"ל לאו יש לך בנים א"ל אין א"ל נאמן אתה לפסול עצמך ואין אתה נאמן לפסול בניך ושקיל וטרי בגמ' ומסיק הרב נחמן בר יצחק דהקשה ליה לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי ע"כ משמע שעד עכשיו היה בחזקת ישראל גמור אלא שהוא פסל את עצמו ולכך לגבי דידיה נאמן דהא שוי נפשיה חתיכה דאיסורא אבל בניו בחזקתן הן עומדין ומשמע דאף שלא ידענו אם הבנים נולדו בגיותו או אחר שנתגייר דהא סתמא קאמר ורבינו העתיק שהיה נשוי ישראלית או גיורת דמשמע גיורת גמורה ודאית דומיא דישראלית ומשמע שהבנים הם מזאת האשה דוקא אבל בלאו הכי גם הבנים הם פסולים וקשה דמי פסל אותם כיון שעד עכשיו היו בחזקת כשרות כשאר ישראל וצ"ל דלא בא אלא לאפוקי אם יש לו אשה גויה גמורה דאז הוו הבנים פסולים ודאי דבנו הבא מן הגויה קרוי בנה.

אך הרב המגיד ז"ל לא הבין כן שהרי הקשה על רבינו דכיון דקי"ל כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וכו' אפי' יהיה כדבריו הולד כשר הוא ותירץ דנפק"מ לדידן בגר וגיורת שהיו מוחזקים בישראלים ואמרו שנתגיירו בינן לבין עצמם וכו' עכ"ל והיא קושית התוס' והם ז"ל הוצרכו לדחק דקסבר ר' יהודה דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וכו' וכן דעת הרמב"ן ז"ל אמנם הר"א ז"ל הובא בשיטת הרשב"א ז"ל השיב כדברי הרה"מ ז"ל ומבואר הדבר שאם דקדוק הרה"מ הוא על דברי רבינו לא קיימי דבריו אלא למחלוקת גיורת ואגב נקט רבינו גם ישראלית ומהרש"ך ח"א דף ל"ה כתב בזה דרך חריפות והמל"מ כתב עליו שהם דברים שאין כדאי לשומעם עיי"ש ופליטת קולמוס של אלו הדברים גרם מפני שתקע עצמו לפרש דרבינו ס"ל דיש מי שכתב שהביא הרה"מ פט"ו דנכרי ועבד הבא על בת ישראל והוליד בת הרי אותה הבת פסולה לכהונה והרה"מ ז"ל לשיטתיה דהכא אזל ולכך לא ייחס סברא זו לרבינו אך המל"מ ז"ל מכח קושיא זו הבין בפשיטות מכח דין זה שזו היא דעת רבינו האמתית ולענ"ד נראה לשון בנים קצת קשה ודו"ק ומ"מ כן נראה קצת ממ"ש רבינו בפ' י"ט דין י"ב דגר או משוחרר שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהונה דמשמע הא גוי או עבד היא פסולה ומ"מ אין בידינו להכריע. שוב מצאתי להכנה"ג שכתב מעין דברי המל"מ ז"ל אלא שנתקשה בתיבת בנים דנקט דהו"ל למימר בנות עיין עליו.