מעשה רקח על הלכות איסורי ביאה יב:ב

אבל הבא על הכותית דרך זנות וכו'. כתב הרב פר"ח ז"ל דבס' המצוות לאוין נ"ב משמע מדברי רבינו דלקי מן התורה אף הבא על העכו"ם דרך זנות ע"כ. ואחרי המחילה הראויה לא ידענא מאי קאמר דהתם לא יש שום משמעות הזה כלל אדרבה חליק בין דרך חתנות לדרך זנות ואולי דכוונתו על כשהוא בפרהסייא שכתב רבינו שם שהזהרתו מלא תתחתן וכו' דמזה נמשך שנתחייב המלקות כשהתרו בו ולא פגעו בו הקנאים והר"ב פר"ח ז"ל סמך על המעיין אלא שלענ"ד נראה קשה שאיך נאמר דבפרהסייא ילקה מן התורה ובצנעא אפילו איסור מן התורה אין בה דאם איתא כשהקשה בגמרא בע"ז דף ס"ו בנותיהם דאורייתא הוא ותרצו בין דרך אישות וחתנות לדרך זנות ואם איתא דיש איסור מן התורה הו"ל למימר אכתי תקשי דאורייתא הוא אלא ודאי דאין שום איסור מהתורה ולכך הוצרכו רז"ל לגזור.

ואם יחדה לו וכו'. מכאן אנו למדין שדרך אישות שכתב רבינו לעיל אין הכוונה שיחדה לו אלא ע"י נשואין ממש ואף שאין קדושין תופסין בה כלל מ"מ אהני לן לחיובי מלקות ולמ"ש רבינו ומשום זונה אף שהזונה לא נאסרה מהתורה אלא לכהן מ"מ גזרו אף בישראל משום לאו דלא תהיה קדשה אמנם רש"י ותוספות והרא"ש מפרשי לה דבכהן דוקא קאמר דחייב משום זונה אלא שנחלקו בפרטי הדבר והנה רבינו פסק כמ"ד דחייב עליה משום (נשג"ז) [נדה שפחה גוי זונה] ולא כמ"ד משום (נשג"א) [נדה שפחה גוי אשת איש] נראה דסבר כסברת התוס' בע"ז דף ל"ז ד"ה משום נשג"ז וכו' דמדרשינן גבי יפת תואר אשת אפילו אשת איש מכלל דאיסור יש בה מן התורה דהיינו עשה דודבק באשתו ולא באשת חבירו וכו' ולפ"ז דברי רבינו בפרק זה לא איירי אלא בפנויה או אף באשת איש דלא קעבר אלאו דלא תתחתן אבל עשה אית בה כמ"ש בפירוש המשנה בסוף פרק הנשרפין עיי"ש.