מעשה רקח על הלכות מאכלות אסורות יא:כד

הדפין והעדשים וכו'. רש"י ז"ל פירש שהעדשים הוא הגת עצמו ומכח זה כתב דאין הלכה כמתני' דקתני בגת שצריך ניגוב או יישון וכו' אלא הלכה כהך ברייתא דאין צריך אלא הדחה והתוס' לא נתעוררו בזה כלל אך דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר דבנדה פ' תינוקת (נדה דף ס"ה) חלקו התוס' על פירוש רש"י ופירשו דעדשין הוא מכלי הגת ולא גת גופה אכן מכח שנתקשו מלשון גתיו דקתני בברייתא נטו להודות לפירוש רש"י וחלקו בין כשהגת היא של גוי לכשהיא של ישראל ונגע בה הגוי אכן לרבינו שסתם הדברים צריך לומר כהפירוש האחר ומ"ש רבינו ושל בצבוץ מנגבן רש"י ז"ל פי' דבצבוץ הוא קנבוס וקצת קשה דא"כ מאי שנא מדכתנא דקתני התם דבעייא יישון י"ב חדש ולא סגי לה בניגוב ובדוחק צ"ל שהקנבוס אינו בולע כמו פשתן אכן על הר"ש ז"ל יש לתמוה שכתב בסוף מס' טהרות על הך ברייתא גופה דבצבוץ היינו פשתן וקשה כנ"ל ומ"ש רבינו או חולטן במי זתים הר"ש ז"ל הביא שם גירסא אחרת או מולגן במי זתים ופי' שאין דרך לחמם המים כדי להוציא שומנן של זתים כל כך עד שיבשלו הזתים אלא כעין מליגת תרנגולין ולפ"ז צ"ל דעם כל זה נקרא הכשר כמו רותחין משום דהזתים הם חריפים הרבה ויש כח בהן כמו רותחין אך רבינו העתיק לשון חליטה שהוא יותר מסתם רתיחה כדאמרינן גבי פסח ליכא בזמן הזה דידע למחלט.