מעשה רקח על הלכות חגיגה ב:א

וכל האנשים חייבים וכו'. הקשה המל"מ והפר"ח והר"ח אבולעפיה והרא"ם פרשת וישב ז"ל דלמה השמיט רבינו ההיא דר' אמי בפסחים דף ח' דכל אדם שאין לו קרקע אינו עולה לרגל ע"כ. ולענ"ד נראה דרבינו קשיתיה קרא דיראה כל זכורך דמרבה לכולהו ולא ממעטינן אלא אותם שפסולן בגופן כאינך שהזכיר כאן וקושיא דמאחר דאפילו בחזרה שאמרו בגמרא בקל תתורץ דהוא דבהליכה עדיין לא עשה המצוה משא"כ בחזרה שלא תהיה מכשילן וכו' אך ראיתי בירושלמי דפיאה משנה א' דרבי יוסי בשם רבי יוחנן מי שאין לו קרקע פטור מן הראייה ע"כ וצ"ע:

טומטום ואנדרוגינוס פטורים מפני שהם ספק אשה. הקושי מבואר דבטומטום אף אם יהיה איש אכתי ערל הוא וכן הקשה המל"מ ז"ל ותו דבגמרא אמר אביי שביציו מבחוץ דהוא זכר ודאי ואפילו הכי מיעטו קרא ורבינו לא הזכירו ולא עוד אלא שנתן טעם שוה לשניהם מפני שהם ספק אשה וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל וקושיית המל"מ ז"ל כבר תירצוה התוס' ביבמות דף ע"ב דערל מאיס וטומטום לא מאיס עיי"ש ועוד נראה דכיון דעכ"פ טומטום ואנדרוגינוס פטירי נקט רבינו הטעם שהזכיר בכל מקום כר' יהודה בן בתירא מפני שהם ספק אשה וכמ"ש סוף פ"ב דהל' אישות ופ"א דמטמאי משכב ומושב ובכמה דוכתי ולא חש להאריך במובן ובהכי יתורצו ג"כ קושיות הרב לח"מ ז"ל ומה גם דהטומטום אפשר שהוא איש והוא מהול ומטעם ערל יתחייב משא"כ מטעם ספק אשה:

הרי הוא אומר יראה כל זכורך להוציא את הנשים. הלשון מגומגם דא"כ לימא קרא יראה כל זכור וכמ"ש הברייתא דף ד' ואולי דרבינו לא נחית לזה ועיין מל"מ ולא נתכוון אלא להזכיר דרשת הפסוקים וכדלקמיה שהזכיר מלמען ישמעו ולמען ילמדו שלא הוזכרו בש"ס:

מי שחציו עבד וכו'. בס' כתב יד קדמון מצאתי כתוב על זה וז"ל רבינו ז"ל מפרש ההיא שנויא איפכא דלמשנה ראשונה שאמרה עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד יום של רבו לרבו ויום של עצמו לעצמו דין הוא שחייב בראיה ביום של עצמו אבל למשנה אחרונה אע"ג דאמרינן כופין את רבו מ"מ כל זמן שלא כפו אותו דינו כעבד ואינו חייב בראיה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות חגיגה עכ"ל רבינו טודרוס הלוי בפירוש מסכת ר"ה להרי"ף ומ"מ רבינו בפירוש המשנה פסק בהיפך ועיין להרב לח"מ והפר"ח ז"ל: