מעשה רקח על הלכות תעניות ה:ז

תשעה באב וכו'. פסחים דף נ"ד וכן נראה מפי' רש"י שם וקשה דרש"י גופיה בתענית דף י"ג כתב בהיפך דבליל ט"ב מותרים במלאכה ואין איסור אלא ביום וכן הקשה הרב מג"א סי' תקנ"ד וי"מ דכוונת רש"י בפסחים היינו אבין השמשות של יום התענית גופיה ודו"ק ועיין בפ"ג דין ד'.

ואוכל בשר מליח וכו'. תענית דף ל' בשר מליח עד כמה אמר רב חיננא בר כהנא משמיה דשמואל כל זמן שאינו כשלמים וכו' ופי' רש"י שלא שהה במלחו אלא ב' ימים ולילה אחד כזמן אכילת שלמים נקרא בשר גמור טפי לא מקרי בשר והתוס' כתבו שם דמזמן שחיטה קאמר ופליגי אפי' רש"י ז"ל כמ"ש הרב ב"י סי' תקנ"ב אלא דקשה על רבינו שלא התיר אלא בג' ימים או יותר וזה מנין לו וכן הקשה הרב לח"מ ולא תירץ כלום ונראה לענ"ד דרבינו סמך למ"ש בפ"ו דהל' ממרים גבי בן סורר ומורה וז"ל אם אכל בשר מליח ביום ג' למליחתו או שתה יין מגיתו פטור ע"כ. [כן מצאתי בדפוס מגדל עוז והוא מוכרח בגמ' ובנוסחאות אחרות אינו ונראה שהוא ט"ס גמור] והיא מימרא דרבה ורב יוסף פ' בן סורר ומורה וכי היכי דביין גיתו שסתם שם יש ללמדו ממ"ש כאן ה"נ בבשר מליח יש לנו ללמוד מציאות הג' ימים ממ"ש שם דהיינו בתוך הג' ימים אחר עבור ב' ימים ולילה אחד דתכף כשנכנס הלילה האחרת מתחיל היום השלישי. ויש לכוין קצת לשון רבינו דהכא לא קפיד אלא למיעוט זמן היין וריבוי זמן הבשר ודו"ק שוב ראיתי להסמ"ג שהשמיטו ג"כ ועיין להרב כנסת הגדולה שם. ובנוסח אחר כת"י כתוב בדברי רבינו ובשר מליח ששהה ג' ימים במלחו.

ואגב ראיתי להטור ז"ל שם שכתב דאחר ב' ימים ולילה אחד נתבטל טעם הבשר וראבי"ה פי' משום דבשלמים כתיב שמחה וכיון שעבר עליו זמן שלמים לית ביה משום שמחה ואמרינן נמי גבי בן סורר ומורה דאינו חייב אלא בבשר שהוא כשלמים שיש בו שמחה וממשיך בתריה וכו' ע"כ. והנה שם דף ע' רבה ור"י דאמרי תרוייהו אכל בשר מליח אינו נעשה בן סורר ומורה תנן התם ערב ט' באב וכו' אבל אוכל הוא בשר מליח וכו' עד כמה אמר רבי חנינא בר כהנא כל זמן שהוא כשלמים וכו' הכא מאי התם משום שמחה הוא כל זמן שהוא כשלמים נמי אית ביה שמחה הכא משום אמשוכי הוא ובכל שהוא לא ממשיך ופי' רש"י משעבר לילה ראשון מפיג טעמו ולא חשיב ע"כ. והרואה יראה דהך סוגיא הויא תיובתיה דראבי"ה ז"ל שהוא דימה דין דשלמים לבן סורר ומורה ומשום שמחה ומסוגיין מוכח להדיא דשאני בן סורר ומורה דטעמא משום אמשוכי ובכל שהוא דהיינו לילה אחד תו לא מחייב ובתחילת העיון הוה נראה לענ"ד דאפשר דס"ל לראבי"ה ז"ל דמאי דקאמר בגמ' התם וכו' הוא סיום דברי הבעיין ואצדודי הוא דקמצדד וכן ראיתי שכתב הרב מגן דוד [ט"ז] ז"ל שם אלא שזה אינו נוח לי אחרי המחילה מכמה טעמי חדא דא"כ העיקר חסר דכשהזכיר הבעיין טעם דבן סורר ומורה הו"ל למימר או דילמא שאני בן סורר ומורה וכו' ותו דאם איתא מנ"ל לראבי"ה ז"ל לפסוק כן כיון דבעיין לא איפשיטא דנפיק מינה חורבא גדולה להמית נפשות אשר לא תמותינה ואנן קי"ל ספק נפשות להקל עיין להרב ב"ח והרב כנסת הגדולה ז"ל שנדחקו בזה.

ולדעתי הקלושה כוונת הש"ס לדעת ראבי"ה כך היא דרבה ורב יוסף אמרו דבבן סורר ומורה אם אכל בשר מליח פטור ולא פרשו לנו הטעם ולהכי מייתי הש"ס הך דערב תשעה באב וכו' דאיתקש לשלמים ובעי הכא מאי כלומר בבן סורר ומורה מאי מי נימא דט"ב דוקא איתקש לשלמים דטעמא הוי משום שמחה וטפי מב' ימים ולילה אחד תו לית בה שמחה משא"כ גבי בן סורר ומורה דלא אשכחן קרא דקפיד ביה אשמחה כדקפיד בשלמים ואדרבא אף אם נתאחר הבשר יותר מב' ימים מתוך שרגיל בה מ"מ אכיל לה ומחייב כיון דמקצת טעם בשר מיהא איכא או דילמא לא שנא ומתרץ התם כלומר גבי שלמים אה"נ דעיקר טעמא משום שמחה והכא בבן סורר ומורה אי ליכא טעמא דשמחה איכא טעמא דממשיך אחר אכילת בשר ממש ובכל דהוא דנפיק מכללא דשם בשר דהיינו שעבר עליו זמן שלמים דתו לא מקרי בשר להכי פטור וכו' ונמצא דשניהם שוים לפי האמת ודו"ק ואפשר דאבי העזרי ז"ל נייד מפי' רש"י משום דקשיא ליה דאם איתא דהכא עסקינן שנשחטה הבהמה בערב איך נאמר דבבקר אינו ראוי כ"כ לאכילה ועינינו הרואות שהוא יותר משובח בטעמו כשלן לילה אחד ועיין להתוס' סוף תענית ד"ה ואע"ג וכו'.

ואגב ראיתי עוד להרב מגן דוד [ט"ז] ז"ל שכתב וז"ל וקשה לי על הטור דפי' הטעם בתשעה באב לאו משום שמחה אלא משום ביטול טעם ובגמ' זו אמרינן בפי' דהטעם משום שמחה הוא בט"ב ולא משום ביטול טעם דביטול טעם הוא אפי' בלילה אחד כמ"ש לענין בן סורר ומורה לחד צד ולפי פי' הטור הו"ל להתיר בט"ב אפי' בשיעור לילה ג"כ כיון שמתבטל הטעם וכו' ע"כ. ותו קשה לי בדברי הטור ז"ל דמדהביא ההיא דראבי"ה אחר מ"ש תחילה משמע דלדידיה אינו משום שמחה וכו' והוי היפך הגמ' ואפשר דהטור ס"ל דמ"ש בגמ' משום שמחה לאו למימרא דזה עיקר הטעם אלא משום דבשלמים כתוב שמחה וכדי להשוותן הוא דקאמר הכי ואה"נ דטעמא הוי משום ביטול טעם ולכך גבי ט"ב מפרש דמה שהתירו בו בשר מליח ודמוהו לדגים ושאר ירקות היינו משום דנתבטל הטעם ואח"ז הביא הך דראבי"ה וכו' ומהאי טעמא התיר בשר עוף כרבא ונמצא דאתיא סוגיין על נכון לדעת הטור ז"ל ואמטו להכי הרב ב"י ז"ל לא הזכיר ההיא דבן סורר ומורה כלל משום דמוסכם הוא ודו"ק.