מעשה רקח על הלכות תעניות א:א

מצות עשה וכו'. הנה הרב המגיד ז"ל נתעורר שרבינו בספר המצות [עשה] נ"ט מנה תרועה זו ותקיעה שבשעת הקרבנות במצוה אחת ותמה עליו שהרי שני פסוקים הם בכתוב וכו' ותירץ דמצוה כללית אחת היא לתקוע וכו' ע"כ. ולא ידעתי איך נחה דעתו דעת עליון בזה כיון דסוף סוף שני פסוקים ועניינים חלוקים הם ותו דאם כן בואו ונאמר דתקיעת שופר דר"ה ויוה"כ דיובל ימנו במצוה אחת שהכל ענין תקיעת שופר ויותר דימוי ושייכות יש להם מהנך דחצוצרות שהרי לומדים זה מזה בג"ש דשביעי שביעי כדאיתא בשלהי ר"ה ומנאן רבינו לשתי מצות בעשין קל"ז וק"ע וכן הקשה מהר"י רוזאניס ז"ל בספר פרשת דרכים דף ס' והניחו בצ"ע עיי"ש ומאי דנראה לענ"ד דשתי מצות אלו מסתבר טפי למנותן לאחת מתרי טעמי חדא שהכתוב הזכירם סמוכים זה לזה וכי תבואו מלחמה וכו' וביום שמחתכם וכו' בפרשה אחת דמשמע דר"ל כן תעשו בין בעת צרה בין בשעת הקרבן ותו משום דעניינם שוה שהכל לזכרון לפני ה' שיעשה בקשתינו כדכתיב ונזכרתם לפני ה' אלהיכם וכתיב והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם וכו' ובמדרש איתא והיו לכם לזכרון למה נאמר לפי שהוא אומר ותקעתם בחצוצרות שומע אני קרבנות שתקעו עליהם יהיו כשרים ושלא תקעו עליהם לא יהיו כשרים תלמוד לומר והיו לכם לזכרון לזכרון נתנו ולא להכשיר קרבן ע"כ. הרי דעניינם שוה דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן ולכך דין הוא שימנו למצוה אחת משא"כ שופר דר"ה ויוה"כ דיובל דרחוקים בענייניהם הרבה דבר"ה התקיעה בשופר היא לזכרון לפני ה' דומיא דהך זכירה דחצוצרות [ואע"פ כן אין למנותם עם אלו משום דהתם שופר והכא חצוצרות] כדכתיב בפרשת אמור זכרון תרועה מקרא קדש אבל שופר דיוה"כ דיובל אין עניינו לשום זכרון אלא סימן ודרך העברת קול לשלוח עבדים ונראה דלזה ממש נתכוון רבינו בסה"מ עשין קל"ז וז"ל וידוע כי התקיעה ההיא היא ביובל אמנם לפרסם החירות ושהוא מין הכרזה והוא אמרו וקראתם דרור וכו' ואין עניינה כענין תקיעת ר"ה כי היא זכרון לפני ה' וזהו להוציא את העבדים ע"כ. מוכח להדיא שהרגיש בזה דאמאי לא מנינן להו במצוה אחת דהכל מצות שופר הוא דומיא דהך דחצוצרות ומה גם דלמדין זה מזה בג"ש כמבואר בדבריו שם ובא התירוץ דשאני מצות שופר מדין חצוצרות משום דאין ענין ותכלית התקיעות שוה מה שאין כן בחצוצרות שעניינם ותכליתם שוה לזכרון לפני ה'.

וכעין דמות ראיה מצאתי לרבינו בספר המצות שורש י"א וז"ל הנה התבאר לך שאפילו החלקים שאינם מעכבים זה את זה פעמים יהיו מצוה אחת כשהיה הענין אחד כי הכוונה בציצית למען תזכרו א"כ כלל הדבר המחוייב בזכרון ימנה מצוה אחת הנה לא נשאר לנו א"כ שנביט במנין המצות לאמרו מעכבים או אין מעכבים כי אם אל הענין לבד האם הוא לענין אחד או לעניינים רבים וכו' עכ"ד. איברא דעם כל זה אכתי קשה מ"ש מוהר"י רוזאניס ז"ל והיא קושיא עצמית ממצות השביתה שבאה בתורה בימי המועדות וכל מועד ומועד נמנה למצוה אחת מאחר שזמנו של זה אינו כזמנו של זה ובכל אחד ואחד באה מצוה מיוחדת עכ"ד. וריש מילין מ"ש דהטעם דנמנו למצות חלוקים מאחר דזמנו של זה אינו כזמנו של זה אחרי המחילה הראויה לא ידעתי מנין לו שהטעם הוא מפני חילוק הזמנים שהרי מצינו ביום ראשון ויום שביעי של פסח דאין הזמנים חלוקים והכל הוא המשך החג ואפ"ה מנו אותם לשתי מצות כמ"ש רבינו בסה"מ עשין קנ"ט וק"ס אלא האמת הוא מ"ש ז"ל בסיום דבריו דטעמא דמלתא משום דבכל אחד ואחד באה מצוה מיוחדת והמה בכתובים כמבואר וביום שביעי של פסח כתיב וביום השביעי מקרא קדש ומשמעות הכתוב ג"כ שכוונת השי"ת לחלקם לשתים שהרי כתוב בפרשת בא וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם ואם שניהם מצוה אחת היה לו לכתוב וביום הראשון וביום השביעי מקרא קדש למאי פלגינהו ודאי שאינו אלא בכוונה מכוונת לחלקם לשתים וכן עשה בפרשת אמור שחלקם לשני פסוקים וטעמם מבואר דביום הראשון היינו טעמא משום יציאת מצרים ויום שביעי משום נס דקריעת ים סוף.

ואחר הערה זו נבא ליישב דברי רבינו לסקל מעליו גם קושיא זו כי לכאורה מרפסא איגרי וזה דתחילה יש להבין הדק היטב אופן ותוכן העניינים ובחינותיהם ותכליתם ונראה אם הם שוים דנראה לענ"ד דלא ראי זה כראי זה דכשצותה התורה לשבות בכל המועדים בכל אחד מהם איכא טעם חלוק מחבירו דבפסח היינו טעמא משום יציאת מצרים כדכתיב וביום הראשון מקרא קדש וכו' ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם וכו'. בשבועות משום מתן תורה ובא הרמז וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בסוכות למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וכן על זה הדרך בכולם יש להם טעם עצמי לעיקר המצוה למה צוותה תורה שביום זה נשבות וכל אחד חלוק מחבירו ואף כי השביתה היא מצוה שוה בכולם מ"מ אין תכלית השביתה ועניינה שוה כמבואר משא"כ התקיעה בחצוצרות ביום בא הצרה וביום המועדים על הקרבנות שתכלית התקיעות בהם אינם אלא לזכרון לפני ה' שיעלה זכרונינו לפניו לטובה להושיענו בבא עלינו הצרה ולמנוע ממנו הצרה שלא תבא הרי התכלית ובחינת הענין שוה. ואין לגמגם משביעי של פסח דהתם על כרחך אינו משום נס דיציאת מצרים דביום ראשון סגי וזה מבואר כנז"ל ואין להאריך. זאת ועוד דנראה כוונת התורה לצרפן למצוה אחת דאל"כ למאי איצטריך לגלות לנו טעמא דמלתא לישתוק מטעם הדבר ואנא הוה אמינא מסברא איזה טעם שיהיה דהסברא מסייענו משום דעת רצון היא אלא ודאי דיהא הטעם להדיא בדיוק עצמי כאמור ומה גם שהם פסוקים סמוכים זה לזה ובדין היה להזכיר מצוה זו בענין המועדים בפרשת אמור כשהזכיר הקרבנות שם היה לו לכתוב שבימים אלו אנו מצווים לתקוע בחצוצרות. זאת ועוד שכתב וביום שמחתכם וכו' בוי"ו החיבור לפסוק שלמעלה לרמוז לנו שהכל ענין אחד. ולא תקשה מביום השביעי הכתוב בפרשת אמור שכבר כתבנו לעיל תירוץ מספיק לזה.

ואכתי איכא להקשות דרבינו כשבא לכתוב בפ"ג דכלי המקדש דהלויים משוררים ומחצרים בחצוצרות על הקרבן לא הזכיר שזה הוא מצות עשה וגם בפתח דבריו כשהזכיר מנין המ"ע שבהלכות אלו השמיט מ"ע זה והוא תימה דבספר המצות כתב וז"ל היא שציונו לתקוע בחצוצרות במקדש עם הקרבת הקרבן וכו' והוא אמרו וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם וכו' וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות וכו' והוא אמרו וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וכו' ע"כ. ולא עוד אלא ששם הזכיר המ"ע במועדות וכלל בו התקיעה בצרות וכאן עשה בהיפך וגם בזה כבר נתעורר מהר"י רוזאניס שם אלא שלשונו מבולבל אפשר שיהיה איזה ט"ס שייחס דברי הרמב"ם שבסה"מ למ"ש בהלכות תענית ולפי דבריו לא תיקן כלום עיין עליו ומאי דנראה לענ"ד דרבינו בספר היד כתב דבריו בדיוק גמור וזה דקרא דוכי תבאו מלחמה כתוב קודם וסמיך ליה וביום שמחתכם וכו' ולכך קבע רבינו המצות עשה בהל' תעניות, ובהל' כלי המקדש הביא הפסוק גרידא ולא רצה להזכיר מ"ע דהיינו טועים שהיא מ"ע אחרת וק"ו בפתח דבריו שהיינו מונין תרי"ד מצות אלא שבסה"מ מפני שהוא עסוק בענין הקרבנות הזכיר מצוה זו ומה גם דשקולין הם.

תו הקשה מהר"י רוזאניס זלה"ה דבסמ"ג מצא שמנה מצות עשה דקרבנות וכעת לא מצא שמנה המ"ע דהתקיעה לעיתות בצרה והצ"ע עיי"ש וגם אני הטפל חפשתי בספר ההוא לא מצאתי זאת המצוה אפילו ברמז והוא דבר תמוה הרבה עד שמצאתי במקור דין זה והוא הספרי בענין זה שנראה שזאת היתה לו להסמ"ג שלא מנאה למ"ע וז"ל וכי תבאו מלחמה וכו' במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא מכל מלחמות תלמוד לומר ונושעתם מאויביכם אמרת צא וראה איזוהי מלחמה שישראל נושעים ממנה ואין אחריה שעבוד אין אתה מוצא אלא מלחמת גוג ומגוג וכו' ר' עקיבא אומר אין לי אלא מלחמה שדפון וירקון ואשה המקשה לילד וספינה המיטרפת בים מנין ת"ל על הצר הצורר אתכם על כל צרה שלא תבא על הצבור ע"כ. וידוע דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו כדאיתא בעירובין דף מ"ו ולכך פסק כת"ק דהוו רבים לגבי דר"ע וכדאיתא בכללי הגמרא משם התוס' ועיין למרן פ"א דמילה ופשטיה דקרא מסייעתו קצת דלא איירי אלא במלחמה וכיון דקרא לא איירי אלא במלחמת גוג ומגוג ובש"ס דילן אין שום גילוי מזה לכך לא מנאה דלא מנינן אלא המצות הנהוגות לא המצות שאינם אלא לפי שעה לבד וכמו שכתוב באורך בשרשי רבינו בסוף פ"ט ולכך לא שייך למנותה ופשוט הוא אלא שרבינו פסק כר"ע דתלמודא דידן מוכח דס"ל כוותיה מהנך מתני' ומתנייתא דאיתא בסוף פ"ק ובריש פ"ב דתענית עיי"ש אלא שהסמ"ג ז"ל יפרשם כולם דרך אסמכתא ומדרבנן.

ואכתי פש גבן למידק בדברי רבינו שכתב מצות עשה לזעוק ולהריע בחצוצרות וכו'. ומשמע דזעקה בפה ותרועה בחצוצרות והא מנ"ל ובסוף פ"ק דתענית משמע דהתרועה היא בחצוצרות או בפה אבל תרווייהו לכו"ע לא כדאיתא התם ותו דבפתח דבריו כתב מ"ע אחת והיא לזעוק לפני ה' ולא הזכיר חצוצרות ויותר תמהתי דבתחילת הספר שהזכיר כל המצות כתב וז"ל מ"ע אחת והיא להתענות ולזעוק לפני ה' וכו' והוא תמוה דעינוי לא מצינו מן התורה אלא ביוה"כ בלבד ורבינו כתב לקמן מדברי סופרים להתענות וכו' ועיין להרב המגיד ז"ל וכן הביא הרב בעל שני לוחות הברית וכן נדפס בבראשית רבה דפוס ויניציא פרשת בהעלותך והוא דבר פלא ויש לנו ליישב הדברים אף כי בקצת דוחק עם מ"ש רבינו ודבר זה מדרכי התשובה הוא וכו' וכיון שכן כל מה שהוא נוגע לענין תשובה הרי הוא נכלל במ"ע זה כיון שכל תכלית השי"ת אינו אלא לעורר התשובה ובספר המצות כתב וז"ל וכן אנחנו מצווים לתקוע וכו' כשנזעק לפני ה' וכו' הרי שתכלית הציווי היא התשובה והצעקה וההרעשה לעורר הלבבות ובספר החרדים במצות התלויות בפה כתב דהך והרעותם היינו תרועה בפה דהיינו תפילה וזעקה דנדרש הפסוק לפניו ולאחריו וכאלו כתיב על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות וכו' ע"כ. ומעתה הא דכתב רבינו ומד"ס וכו' צ"ל לפי זה דר"ל מן התורה דומיא דתוספת יוה"כ וקדושי כסף דקרי להו רבינו מד"ס והם מן התורה עיין למרן פ"א דהל' אישות. אי נמי י"ל דמד"ס שכתב לא קאי אלא אעד שירוחמו דוקא וק"ל.

ומריעים בחצוצרות וכו'. רבינו השמיט מה שאמרו בפרק ראוהו בי"ד דפיו מצופה כסף והוא דבר תימה ועיין מה שכתבתי פ"א דשופר בס"ד. ולמ"ש הרב המגיד וכו' עיין להרב לח"מ ז"ל.