מעשה רקח על הלכות עירובין ד:יד

בעל החצר וכו'. משנה דף פ"ה וכרבי יהודה. ומ"ש כגון טבל ועששיות הכי איתא התם ופי' רש"י עששיות של ברזל חתיכות גדולות והרב המגיד כתב דכל דבר שראוי לטלטלו לצורך מקומו בכלל דבר שניטל הוא וכו' ע"כ. והכי איתא נמי בריש פרק מפנין עיי"ש.

אבל אם נשאר לו וכו'. הקשה הרב לח"מ ז"ל דאימא כיון שהותרה מקצת שבת הותרה כולה כמו באחד מבני חצר שהניח ביתו וכו' שכתב בסמוך שכל שהסיח דעתו הרי זה אינו אוסר וכתב הרב המגיד אפי' שנמלך וחזר באמצע השבת הכא נמי נימא הכי כיון שהסיח דעתו מלהוציאן אע"פ שיוציאם אמאי אסור כיון שהותרה הותרה וצ"ע עכ"ל ואפשר דהכא לא מקרי הואיל והותרה וכו' כיון שכל שעה הוא תחת האפשר שיוציאם ואם כן אף בעת כניסת שבת לא הותרה לגמרי שכיון שהם כלים הניטלין דעתו עליהם לטלטלם בכל עת שירצה ואין כאן היסח הדעת כההיא דלעיל מלבד דמ"ש הרה"מ אינו אלא ליש מי שפי' וכו' אמנם דעת רבינו לא איתבריר לן. ולמ"ש רבינו הואיל ואפשר שיוציאם היום דמשמע דר"ל שבעל החצר עצמו קאמר לא משמע כן בדברי רש"י ז"ל שכתב דאי בעי שקיל ושדי ליה לבראי משמע דהאורחים קאמר שהם ירצו יוציאום וישליכום לחוץ והרב ב"ח ז"ל תמה על דברי רבינו דאע"פ שבעל החצר יכול להוציאם משם מ"מ כיון דאין השוכרים ושואלים רשאים להוציאם משם הו"ל תפיסת יד בבתים ואין אוסרין וכו' ע"כ. וקושיא היא ומכל מקום נראה דכיון דסוף כל סוף עיקר הבית של בעל החצר לא משגחינן בהשוכרין דהוו להו כאורחים אצלו כל עוד שאינו מסלק כל זכותו ומה ששייך לו מעמהם תדע דאל"כ אדמפלגינן בין כלים הניטלין לאין ניטלין ליפלוג וליתני בדידה אפי' בכלים הניטלין בין כשהשוכרים עצמם רשאים להוציא הכלים של בעל החצר ללא דהכל לפי תנאם אלא ודאי לא שאני לן והכל תלוי בכלים הניטלין מן הטעם האמור.