מעשה רקח על הלכות עירובין ב:א

אנשי חצר שעירבו. בנוסח אחר כתיבת יד כתוב שנתערבו.

בין מזיד בין שוכח וכו'. משמעות הדברים ודאי דר"ל דאפילו לא רצה לערב במזיד מצי מבטל ולפי זה צריך לומר דכי תנן במתניתין אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב וכו' דבר בהוה ולאו דוקא שכח וכן צריך לפרש כמה משניות וברייתות דאיתא התם בכולה מסכתא דקתני שכח ולאו דוקא נינהו וכן עשה רבינו בפירוש המשנה ס"פ עושים פסין ופרק הדר שסתם ולא הזכיר תיבת שכח הגם שהטור והרב ב"י סי' ש"פ העתיקו המשנה ואנחנו לא נדע אי פליגי על רבינו אי לא ואיך שיהיה קצת קשה לרבינו מסוגיין דפרק הדר (עירובין דף ע"א) אמתניתין דמאימתי נותנין רשות בית שמאי אומרים מבעוד יום ובית הלל אומרים משחשיכה אמר עולא מ"ט דב"ה נעשה כאומר כלך אצל יפות ופי' רש"י גבי תורם [את] של חבירו שלא מדעת (תנן) [תניא] בא בעה"ב ומצאו שהוא תורם וא"ל כלך אצל יפות אם יש לו יפות מהם תרומתו תרומה דגלי אדעתיה דניחא ליה ואמרינן כמאן דשויה שליח מעיקרא דמי. הכא נמי כיון דבטיל השתא גלי דעתיה דמעיקרא בשריותא ניחא ליה אלא ששכח ולא עירב וכו' ע"כ. מוכח מזה דדוקא שכח קאמר דאם הזיד ולא רצה לערב כשביטל השתא היכי נימא דמעיקרא נמי בשריותא ניחא ליה והרי הוא לא רצה לערב ויש לומר דאינו מוכרח דמאי דלא רצה לערב היינו כדי לאסור לחביריו בני החצר דאפשר מפני סיבה אחרת או שלא היה לו או שלא היה צריך הוא להוציא מביתו שום חפץ ולא להכניס ולכך לא עירב אמנם שריותא דבני חצירו לעולם ניחא ליה וסמך על תיקון הביטול שתיקנו חז"ל ויש לנו פנים מאירות לסברת רבינו משום דתיקון זה של הביטול אינו אלא לבני החצר שכניו שיוכלו לטלטל דאילו זה המבטל לעולם הוא אסור בשלו כמבואר במשנה דפרק הדר ובכולה מכלתין וא"כ לגבי דידהו שלא מעלו מה לי זה ששכח מה לי שהזיד ותו דקי"ל דשכירות מן הגוי כביטול רשות דמי כדאיתא התם דף ס"ה ולפיכך הותר שכירות זה אפילו בשבת כמבואר וכי היכי דבגוי אפי' שלא רצה לשכור מערב שבת עדיין יש היתר השכירות בשבת כדמוכח מההיא עובדא התם ה"נ בדין הביטול אפי' שלא רצה לערב. שוב מצאתי להכלבו שכתב כדברי רבינו והוסיף דגם בשיתוף הדין כן וז"ל אנשי חצר שנתערבו או נשתתפו חוץ מאחד בין בשוגג בין במזיד הרי אוסר עליהם עד שיבטל ע"כ.

ביטל להם זה. בנוסח אחר כתב יד ביטל להם זר ונראה שהיא גירסא מוטעית ועיקר הדין הוא במשנה דף ס"ט ועיין למרן ז"ל בדעת הטור ורבינו בזה.

אבל לביתו וכו'. בנוסח אחר כתב יד אבל ביתו וכו'. ומ"ש רבינו עוד והאורח אינו אוסר בנוסח אחר כתב יד כתוב אינו נאסר.