מעשה רקח על הלכות גירושין ז:יח

נתנו לה וכו' עד שנשתתק. בגמרא שם אוקמוה בנתחרש וכתב ה"ה דרבינו כתב נשתתק לפי שידוע שחרש שדברו חכמים בכ"מ שאינו שומע ואינו מדבר וכאן מפני העדר הדיבור הוא שאינו יכול לומר כן עכ"ל נראה שר"ל דאף דבגמרא אוקמוה בנתחרש כיון שמה שאנו צריכין כאן אינו אלא מפני העדר הדיבור לכך נקט רבינו נשתתק דאף אם הוא שומע אינו מעלה ולא מוריד כיון שנעדר ממנו הדיבור שהוא המצטרך לענין זה אך אם זאת היא כוונת ה"ה ז"ל תקשה על רבינו דבפ"ב דין ז' כתב מי שנשתתק והרי דעתו נכונה וא"ל נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו וכו' וכן אם כתב בכתב ידו וכו' שאין דין מי שנשתתק כדין החרש עכ"ל הרי מבואר בדבריו שמי שנשתתק הרי הוא כפקח לענין זה וכיון שכן ה"נ אף שבפיו אינו יכול לומר בנו"ן למה לא יכשר ע"י בדיקה או כתיבה כי התם וי"ל עמ"ש מרן ז"ל דאעפ"י שבעדות אשה מהני עדות האלם משום עגונה התם שאני שאין מצוי כ"כ שיבואו עדים שמת בעלה וכו' אבל בגט שאפשר להתקיים בחותמיו או שאפשר לשליח לומר לבעל שישלח גט אחר וכו' לא רצו להקל בו לסמוך על כתב ידו טפי מבשאר עדויות וכו' ע"כ. מעתה אף אנו נאמר דשאני גבי נתינת הגט שאין לנו תיקון אחר שהרי הבעל בעצמו הוא שנשתתק ואין לך עיגון גדול מזה ומש"ה הקלו בו משא"כ בשליח שאפשר ע"י קיום החתימות לא רצו להקל ואוקמוה אדיניה ודבר זה מבואר בדברי רבינו ספי"ו דהל' עדות שפסל לעדות מי שנשתתק ולא הוכשר אלא לעדות אשה לפי שבעגונא הקילו ע"ש אמנם ראיתי להרב מכתב מאליהו שער ו' סימן ל"ד שהבין בדברי ה"ה שכוונת רבינו בנשתתק וגם נתחרש כדברי הגמרא ושם מחלוקת בינו לבין מרן ז"ל ואין צריך לזה דדברי ה"ה מבוארים כנז"ל אכן מה שהקשה שם על מרן ז"ל היא קושיא עצמית לכאורה שהק' זה דדחיק לאוקומא בלא הספיק לומר עד שנתחרש דפסול להבאתו ולא אוקמא באלם שהוא כפקח לכל דבריו ועוד דאלם הזה אם היה אלם מעיקרו הוא כשר להבאת הגט ואומר בנו"ן ע"י בדיקה ומכח זה הכריח כדברי ה"ה לפי פירושו דנשתתק דכת' רבינו ר"ל שאינו שומע ואינו מדבר וכו' ע"ש ולעד"ן דברי נביאות הן כמבואר למעיין ודברי רבינו של הלכות עדות יוכיחו כנז"ל ואי משום קושיית הגמ' י"ל לרבינו דהה"נ דהוה מצי לאוקומא בלא הספיק לומר עד שנשתתק אלא דאגב דהק' לו מחרש נקיט ליה באוקמתא דמת וכאן העתיק הדין המוזכר בגמרא גם השכל מחייב דלאו מכח קושיא שיש לנו נדחוק עצמינו למיעל פילא בקופא דמחטא ודו"ק: