מעשה רקח על הלכות גירושין ו:כט

והיוצא ליהרג בב"ד של כותים וכו'. כתב ה"ה ז"ל דלא כתב רבינו בביאור דין ב"ד של ישראל וכו' ובעוונותינו כבר בטלו דיני נפשות מישראל וכו' ע"כ וקשה טובא דמה הוסיף שבעוונותינו כבר בטלו וכו' משמע דאין לו לרבינו להזכירו וזה לא יתכן דהרי מלאכתו של רבינו זלה"ה להזכיר כל היוצא מהש"ס בין נהוג בין אינו נהוג ועוד דבפ"ט דהל' תרומות כתב רבינו אבל מי שנגמר דינו בב"ד והניחוהו בבית הסקילה ליהרג ה"ז בחזקת מת וכו' גם בפ"א דהל' ערכין כתב וכן מי שנגמר דינו בב"ד של ישראל וכו' לכך נראה דכוונת ה"ה כך היא דאין ה"נ בדינים דלא שייכי בזה"ז דרכו של רבינו להזכיר הכל להדיא אלא דהכא גבי גט שהוא נהוג בכל זמן אין צורך להזכיר בו דין שלא נוהג בזמנינו להדיא ודי לו במה שדקדק לכתוב ולבאר דב"ד של כותים הדין כן דמכלל הן נלמד דבב"ד של ישראל אין הדין כן ומ"ש ה"ה שבעוונותינו כבר בטלו דיני נפשות מישראל לא נחית לתת טעם מספיק למה לא הזכירו רבינו אלא כתב כן כמתאונן על הדבר אך מאי דק"ל על רבינו דבפ"ט דהל' תרומות כתב אבל מי שנגמר דינו בב"ד והניחוהו בבית הסקילה ליהרג ה"ז בחזקת מת ולא תאכל אשתו ע"כ והקושי מבואר דבגמ' לא הזכיר אלא גמר ורבינו לא הספיק לו גמר דין אלא דבעי נמי שיניחוהו בבית הסקילה והנה מרן הקדוש תירץ שם דגמר דין שאמר לאו דוקא וכו' דהרי במצאו לו זכות בעוד שהיו מוליכין אותו היה נפטר וכו' אבל מי שהוא בבית הסקילה דבר רחוק הוא מאד שימצא מי שילמד עליו זכות ובכל מה שהכריזו בכל הדרך לא אמרו כן והגמרא קיצר כמו כן ע"כ וע"ש. (ע"כ מצאתי בזה הדין והיה הנשאר אותיות פורחות באויר ואי אפשר לעמוד עליהם וחבל על דאבדין):