מעשה רקח על הלכות גירושין ה:יג

זרקו לה ברשות הרבים וכו'. משנה וגמרא שם איפליגו אמוראי בפירושא דמתני' ורבינו נראה שפסק כשמואל וכר"י אלא דהקושיא בדברי רבינו מבוארת הרבה שבכאן פסק דאם היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו ה"ז פסול וכו' ובודאי דאף תוך ד"א קאמר דכדי שתשוח ותטלנו הוי בציר מד"א ולעיל סמוך ונראה פסק בהיתה ידה קטיפרס דאם נפל לתוך ד"א שלה ה"ז מגורשת גם לקמן פסק רבינו בעמדה היא תחילה ובא הוא ועמד כנגדה הואיל ובתוך ד"א שלה ה"ז גט פסול וכו' ע"כ. וקשה דאמאי אינו גט כשר ומ"ש מהיתה ידה קטיפרס והנה בד"א של אדם שתקנו חז"ל שיקנו לו נחלקו ר"ל ורב ששת בפ' שנים אוחזין דף יו"ד דלר"ל קונות לו בכ"מ ולרב ששת אינם קונות אלא בסמטא או בצידי רה"ר ורבינו בפ"ב דזכיה ומתנה פסק כר"ש דדוקא בסמטא או בצידי ר"ה אבל בר"ה גמור אין קונות עד שיגיע לידו אלא שהתו' ז"ל כתבו שם דגבי גט תקנו רבנן שיקנו לה ד"א משום עיגונא וכן נראה מדברי רבינו שלא חילק בענין הגט בין ר"ה לסמטא וכו' ולכך נראה שמ"ש רש"י דטעם דבעי שמואל עד שיגיע גט לידה ולא סגי בכדי שתשוח ותטלנו משום דאתו למטעי ולומר שלא היה קרוב לה מלו ולכך בעי עד שיגיע גט לידה ומש"ה פסק רבינו דאף בכדי שתשוח ותטלנו הוא פסול וכו' משא"כ בהיתה ידה קטיפרס דניכר ומבואר הדבר שכבר הגיע לידה ונפל בתוך ד' אמותיה דפשיטא שהיא מגורשת דהא ליכא למגזר וגם הוי מלתא דלא שכיחא ולא שייך גזרה והרשב"א ז"ל חילק באופן אחר ופשט דבריו שחז"ל תקנו ד"א בכ"מ ע"ש וא"נ שהרי רבינו פסק כר"ש כנז' עד שהרש"ך ז"ל תירץ קושית הרשב"א בדברי הר"ן ז"ל שכתב שהד"א שתקנו חז"ל אינן אלא בסמטא לא בר"ה גמור ע"ש. אך לענ"ד המעיין בדברי הרשב"א ז"ל יראה שכוונתו עפ"י מ"ש התו' כנז' דגבי גט הקילו משום עיגונא כאמור. אמנם זאת נתקשה הרבה אצלי דכיון שחז"ל הם שתקנו ד"א איך שייך לומר בהם שהיא מגורשת מה"ת ואינה מגורשת מדרבנן דהא כולהו ד"א עיקרן אינן אלא מדרבנן ואולי י"ל שאמרו כן כדי להקל על האשה שלא יהיו בניה ממזרים אלא פיסלו אותם מדבריהם ואם נשאת לא תצא כמ"ש רבינו פרק יו"ד: