מעשה רקח על הלכות גירושין ב:ו

ומתיישבין בדבר זה וכו'. בלשון זה נתחבטו גאוני עולם ז"ל הלא בספרתם ובתחילת המחשבה הנה לענ"ד פשוט דכוונת רבינו לחוש לההיא דשמואל דאומר לשנים כתבו ותנו והם אמרו לסופר וכו' שנמצא ששינו ממה שאמר להם הבעל ואף שהם עצמם חתמו מ"מ יש להקפיד על כתיבת הגט ג"כ ומפני שדבר זה קרוב לטעות בו מהטעם האמור דסברי העדים שאין קפידת הבעל אלא בחתימה שיחתימו הם בעצמם אבל בכתיבת הגט סברי שאינו מקפיד אי כתבי אינהו או הסופר ומפני שמציאות אמרו וכו' הוא קרוב לזה לכך כתב ומתיישבין בדבר וכו' כלומר אף שמציאות זה דאומר אמרו אינו אלא פיסול מדרבנן ואם נשאת לא תצא יש לב"ד להתיישב בזה ולחקור אחריו הדק היטב כדי שלא יארע דבר כזה בלא אומר אמרו דאז הוי גט בטל מה"ת והבנים ממזרים אך ראיתי להמפרשים ז"ל שהבינו שבמציאות זה דוקא קאמר רבינו דקרוב להיות בטל והנה ראיתי להרב מכתב לאליהו ז"ל בשער א' סי' ד' שעמד בדברי הה"מ ז"ל במ"ש וז"ל שמא זה הוציא הרב מההיא דשמואל וכו' והדבר צריך תלמוד אי מילי ממסרן לשליח ואמרינן פמ"ש א"ל נכתוב גט וכו' ואסקא רב אשי כולה ר"י ע"כ נראה שתלה דברי הרמב"ם ע"ד שמואל ודברי רב אשי והק' עליו דבהדיא אמרינן בגמ' דלא אמר שמואל דהדבר צ"ת אלא משום דמספק' ליה אי כתבו כתב ידן הוי או כתב הגט ולענין מילי פשיטא ליה דמילי לא ממסרן לשליח ואיך קאמר הה"מ דמספקא ליה לשמואל היפך דברי הגמ' בהחלט ואם ע"ד רב אשי ג"כ הרי ר"א אמר בטל והרמב"ם אמר פסול וכו' ועוד תימא שהביא ההיא דר"א ופוסק נמי כר"ח ור"ן דנראה שהן תרתי פסקי דסתרי אהדדי דלרב אשי הוי בטל ולר"ח ור"ן הוי כשר והם שני הפכים ואיך יכונו עכת"ד ולעד"ן אפרש כוונת הה"מ ומתוך זה יפולו כל הני הקו'. מתחילה הביא מתני' דאומר תנו וכו' וכתב עלה והלכתא כר"י דאמר דמילי לא ממסרן וכו' שזה הוא הדין שכתב רבינו למעלה דהוי הגט בטל ושוב הביא דברי שמואל בכתבו וכו' שאמר תצא משום דאפשר דהו"ל מילי והוי בטל וכשכתב אח"ך דהדבר צ"ת אי מילי ממסרן וכו' כוונתו אם מציאות זה הוי מילי ובטל או אינו מילי והוי פסול לחוד לא שנסתפק במילי דזה מבואר בגמ' דמילי לא ממסרן וכמו שהקדים הוא ז"ל למעלה ומפני שרב אשי אסיק לה הכי דמילי לא וכו' והיה מן הראוי לפסוק כאומר אמרו יהיה הגט בטל מכל מקום כיון דר"ח ור"ן ס"ל דכשר דהיינו פסול לא רצה רבינו להחליט הדין אלא כתב שהוא פסול כר"ח ור"ן והוסיף ומתיישבין וכו' מדברי רב אשי לחוש לה וא"כ לא נשאר קו' עליו דאין כוונתו לומר שרבינו פסק כר"א להדיא ולא כר"ח ור"ן ודבר זה קיימו הרב מכתב מאליהו ז"ל שם בעמדו ע"ד מרן ז"ל ושם הק' עוד ע"ד מרן במ"ש ומספקא ליה אי האי לישנא דקרי גט בטל דוקא בטל ממ"ש או"ד מאחר דטעמא דפסלינן באומר אמרו לאו מדינא אלא משום דילמא אתי לאכשורי אפילו בלא אומר אמרו וכו' ע"כ דא"כ אין כאן ספק ולימא דבטל דקאמר לאו דוקא ועוד דהיכן אתמר טעמא דפסלינן אומר אמרו משום גזירה דילמא אתי לאכשורי בלא אמרו דהא בגמ' אמרינן דלמאן דאמר כשר ול"ת טעמא הוי משום שמא תשכור עדים ואם איתא מאי פריך אמאי ל"ת ואמאי לא משני משום גזירה ואמאי אצטריך לשמא תשכור וכו' עכ"ל (והמגיה כתב שם דמ"ש מרן משום גזירה וכו' הוא בעצמו מ"ש בגמ' שמא תשכור עדים וכו' ולא כן אנכי עמדי כדלקמן) והן אמת דקושיא זו היא מבוארת בגמ' עצמה דמאי מק' מל"ת מאחר דאיכא למגזר דבאומר אמרו ולמה אצטריך נמי לטעמא דשמא תשכור עדים ולא אמר משום גזירה דאומר אמרו כמ"ש למעלה ואי ס"ד דמודה ר"י באומר אמרו נפיק מניה חרבה וכו' וכבר נתעורר בקו' זו הרשב"א זלה"ה ע"ע. אך לעד"ן שכוונת המקשן והתרצן פשיטא דאם איתא דטעמא דל"ת היינו משום אמרו מאי איריא דנקט אמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופ' ויחתמו דכשר ול"ת אי טעמא הוי משום אמרו עדיפה מינה הו"ל למנקט באומר לשנים אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתמו דהוי רבותא טפי דאף בכי האי איכא למגזר משום אומר אמרו כדלעיל אלא ודאי מדנקט לה באמרו לעדים ויחתמו משמע דלא ס"ל גזירה דאומר אמרו וכיון שכן אמאי ל"ת ותריץ לו דהכא נקט לה הכי משום גזירה אחרת דשמא תשכור עדים דלעולם דלפי האמת הא והא איתא שמא תשכור עדים מלבד גזירת אמרו כדאמרן לעיל וכיון שכן זכינו לדין שאין מכאן תמיהא על מרן ז"ל ושאר הדקדוקים שעמד עליהם שם יש לישבם בקל אכן בההיא שהביא גט פשוט סי' קכ"ז ס"ק ט' שמצא בגיליון דהך פי' שיש כ"ב פרקים הראשונים גם בפ' ג' עד דין המביא גט ואבד אינן מדברי הה"מ אלא דברי תלמיד וגם הריב"ש סי' קי"ז כתב שהיה חסר להם דברי הה"מ בג' פרקים הראשונים וגם ראה שהרב"י לא הזכיר בחבורו דברי הה"מ בב' פרקים הראשונים וכו' ע"כ ותמיהא מלתא טובא שהרי בפסקא זו כתב מרן ז"ל ונסתייע מדברי הה"מ וכו' הרי שכאן הזכירו ואיך כתב הרב ג"פ שלא ראה להרב"י שהזכיר דברי הה"מ בב"פ הראשונים ועיין מ"ש לעיל בפ"א דין ג' פכ"ט דין ל"א ציין הה"מ מ"ש ע"ע: