מעשה רקח על הלכות גירושין ב:יז

מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש. זה החרש שכתב רבינו היינו שאינו שומע ולא מדבר כמ"ש אח"ז ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אך באם הוא חרש ומדבר לא שמענו מה דינו ומרן כ"מ ובב"י סי' ק"ך צדד בדבר ע"ע אמנם בהמש"ל ז"ל ראיתי בו דברים מגומגמין הרבה שכת' וז"ל אבל נראה דהדין אמת מדחזינן לרבינו פכ"ט מה"מ שדימה חרש למדבר ואינו שומע וכתב וז"ל מי שאינו מדבר ואינו שומע או מדבר ואינו שומע מוכר ולוקח המטלטלין ברמיזה הרי בהדיא דאפי' במדבר כתב דסגי ברמיזה אעפ"י שיכול לדבר וכ"ש בפקח המדבר וכו' ע"כ הבין הרב ז"ל דהך ברמיזה שכתב רבינו היינו רמיזת המדבר ואינו שומע שכן כתב דאפי' במדבר כתב דסגי ברמיזה אעפ"י שיכול לדבר וכו' ואחר המחילה אינו כן דכיון שהוא מדבר מה צריך לרמיזה אלא הרמיזה היא להאחרים דכיון שאינו שומע כלום כמ"ש שם רבינו להדיא אין האחרים יכולין לדבר לו אלא ע"י רמיזות כדי שיבין וזה פשוט הרבה. גם ראיתי שם שתמה על מרן ז"ל במ"ש ולא כתב רבינו דין המדבר ואינו שומע משום דמכלל דבריו נלמוד דכיון שאינו חרש גמור דינו כדין האלם ויותר נר' לומר שכל עוד שמדבר דינו כפקח גמור וכו' ע"כ. ותימה עליו דאיך שכח דברי רבינו פכ"ט מה"מ שהשוה דין חרש גמור למדבר ואינו שומע וחלקו מדין אלם וכו' ע"כ. ועדיפא מינה הו"ל להק' עליו שהוא עצמו באותו לשון הזכיר כל זה שכתב וז"ל ומיהו לענין מדבר ואינו שומע שכתבתי בסמוך וכו' רבינו בפרק הנז' לא ס"ל הכי שהשוה דין המדבר ואינו שומע לדין אינו שומע ואינו מדבר וכו' ע"כ אלא האמת נראה שמרן ז"ל לא שכח מ"ש רבינו בה"מ אלא שהוא מצדד בדברי רבינו והגאונים כאן להוציא הדין לאמיתו עד שעמד עליו בדברי רבינו בהל' מכירה כמבואר ודו"ק שאין כאן תימה: