מעשה רקח על הלכות גירושין יא:ד

עד מתי הבת ממאנת וכו'. מדכתב עד שתהיה נערה וכו' משמע דנבדקה ונמצאו לה סימני נערות אלא שעדין אינה נקראת בוגרת עד השלמת השנים אבל יוצאת מכלל קטנה אחר י"ב ויום א' כיון שנמצאו לה הסימנין וכמו שנתבאר כל זה בדברי רבינו פ"ב דהל' אישות וכיון שכן בהכרח איירי רבינו בנבדקה ולכך סיים או עד שיוודע שהיא איילונית כלומר שנבדקה כמה פעמים ולא נמצאו לה שום סימן וא"כ כשכתב אח"ז במד"א וכו' היינו עפ"י האמור שנבדקה ולא נמצאו לה סימנין שכיון שלא בא עליה אף אם גדלה בשנים יכולה למאן דאין כאן קדושין מה"ת כלל אבל אם נבעלה וכו' שוב אינה ממאנת ומבואר הדבר דא"צ לבעול בפני עדים כדי שיהיו הקדושין גמורין שהרי בפ"ד דהל' אישות דין ח' כתב רבינו שאין קדושיה קדושין גמורין מה"ת אלא מד"ס והן תלויין שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קדושיה ונעשית אשת איש גמורה וכו' ע"כ הרי דבישיבה בעלמא קאמר כדרך איש ואשתו ולא שצריך עדי יחוד וכו' וה"ט שהם גומרין בלבם לקיים הקדושין הראשונים והיא מקודשת גמורה ואף דהתם כשהביאה סימנין ודאי קאמר שהרי כתב עד שגדלה וכו' ואלו הכא בלא הביאה סימנין קאמר מ"מ לענין הישיבה עם הבעל הם שוין אלא ששם היא א"א גמורה מכח הסימנין וכאן אינה אלא ספק דאפשר שבאו לה סימנין ונשרו וכ"נ מתוך דברי הרד"ך ז"ל בית כ"ד אות ו' ע"ש. אמנם יש לגמגם בזה מדברי ה"ה שכתב דאמרינן דבעל לשם קדושין וכו' משמע דבעילה לשם קדושין דוקא קאמר אך נראה שאפשר לכוין דבריו דהכוונה לשם קדושין הראשונים א"נ לשם קדושין דקאמר הכוונה לשם אישות ובכוונה שהיא אשתו תדע שכתב דאמרינן וכו' ואלו דוקא קאמר הרי צריך עדי יחוד שיאמר בפניהם שבזאת הביאה הוא מקדשה ואין זה במשמע דברי ה"ה וגם לא במשמע דברי רבינו הנ"ל שבפ"ד דהלכות אישות ומ"ש רבינו וא"ץ בדיקה למיאון ע"כ לפרש דכוונתו דאף דלעיל איירי בנבדקה וכו' משמיענו השתא דלכתחילה מאחר שנבעלה א"ץ בדיקה דודאי שאינה יכולה למאן שחזקתה שהביאה סימנין אלא דתיבת למיאון שכתב ז"ל היא מגומגמת דכיון שכבר סיים דאינה ממאנת היל"ל וא"ץ בדיקה שחזקתה וכו' ועוד דהמשך הלשון משמע דר"ל א"ץ בדיקה למאן כלומר דיכולה למאן בלא בדיקה וזה אי אפשר שהרי סיים שחזקתה שהביאה סימנין וכיון שיש לנו זאת החזקה איך נאמר שיכולה למאן. וראיתי בזה להרב כנה"ג סימן קנ"ה בהגהת הטור אות נ"א שכתב שמהראנ"ח ח"א סי' כ"ו עמד בדקדוק זה דלמיאון שכתב רבינו הוא מיותר ושפירש בו פירושים מתחלפין והוא ז"ל כתב דרבינו הוצרך לפרש למיאון דאל"כ היינו אומרים דא"ץ בדיקה ואם קדשה אחר אין קדושין תופסין בה ואף דבגמ' אמרו דהך חזקה אינה אלא להחמיר ולא להקל היינו מפרשים בענין המיאון דוקא אבל בדבר היוצא מן המיאון כגון אם נתקדשה לאחר לא. לזה הוצרך רבינו להוסיף תיבת למיאון לדיוקי דדוקא למיאון אמרינן הך חזקה אבל לענין קדושין לא אלא צריכה בדיקה דוקא ודלא כמהראנ"ח ז"ל וכו' ע"כ. ועם כי דרך נכון הוא מ"מ נראה דכל כי האי הו"ל לרבינו לבארו בהדיא דיש מקום לטעות דאם איתא הו"ל לאסמוכי המיאון לחזקה ולכתוב וא"ץ בדיקה שחזקתה וכו' למיאון דאז הוה משמע להדיא בלי ספק דהך חזקה לא מהניא אלא לדין מיאון לכ"נ יותר דכוונת רבינו שהזכיר זה אחר החלוקה שנבעלה וכתב עלה דאינה ממאנת הוצרך לבאר דלא נימא הגם שנבעלה יבדקו אותה ואם לא מצאו בה סימנין תמאן לזה כתב דא"ץ בדיקה כלל למיאון כלומר כדי שתמאן אם לא נמצאו לה סימנין דכיון שנבעלה דיש כאן חשש איסור תורה אמרינן חזקתה שהביאה סימנין משא"כ כשלא נבעלה דאין סומכין על זאת החזקה ואם לא בדקוה תמאן ותלך והן הן דברי ה"ה ז"ל אלא דלשונו מגומגם וגם נראה שסותר את עצמו דכיון דאמרינן דאף אם לא נבדקה יכולה למאן ואין אומרין חזקה זה מכיון שלא נבעלה וזהו שסיים ז"ל אבל כשלא נבעלה וכו' אין אומרים הוחזקה וכו' ולמעלה כתב וכיון שכן אם נבדקה ואין לה סימנין וכו' ע"כ וכיון שלבסוף כתב דאפילו בלא נבדקה וכו' מעתה מאי אירייא מ"ש וכיון שכן אם נבדקה וכו' וכבר תמה עליו הרל"מ ז"ל ע"ע. אך לעד"ן דברי ה"ה שרירין וקיימין דמתחילה פי' הבמד"א שכתב דע"כ איירי בנבדקה ולא נמצאו לה סימנין שזהו מ"ש רבינו עד שתהיה נערה וכו' כנז"ל וא"כ בהכרח הבמד"א וכו' היינו כשנבדקה ושוב פי' החלוקה של בא עליה דאעפ"י שלא נודע אם הביאה סימנין אינה ממאנת ונקט הך לישנא דאעפ"י שלא נודע כלפי הרישא דאפי' שנודע שלא הביאה וקאמר דכיון שהביאה כשנבעלה וכו' כלומר לפי החזקה וכו' הויא לה מקודשת דאורייתא וכו' והיינו שסיים באיסורא דאורייתא אמרינן חזקה וכו' ושוב בא לפרש או אינה צריכה בדיקה וכו' שכתב רבינו דמינה משמע לן דזאת החזקה לא נאמרה אלא להחמיר ובנבעלה אבל אם לא נבעלה ולא נבדקה מדברי רבינו אלה משמע לן דיכולה למאן בסתם כל שלא נבדקה וידוע לנו בבירור וכו' והרל"מ ז"ל סבב דעת רבינו לפן אחר והנלע"ד כמ"ש: