מעשה רקח על הלכות כלאים ה:ז

אסור לזרוע ירקות וכו'. ראיתי בספר צרור החיים דף צ"ז שהקשה על רבינו מהסוגיא דבכורות פרק מעשר בהמה (בכורות דף נ"ד) דמדפריך לרבי יאשיה היכי מייתי לה בק"ו וכו' מוכח בהדיא דחטה עם חרצן ליכא משום כלאים אפילו דרך זריעה וזאת הסוגיא הזכירה הרב בעל ההשלמה ז"ל שמכחה חלק על דברי רבינו וס"ל דחטה לבדה או שעורה לבדה עם החרצן אפילו איסורא ליכא אפילו מדרבנן ואפילו בארץ ישראל עיי"ש שהניח דברי רבינו בצ"ע ובאמת דלכאורה היא קושיא עצומה ותפול ג"כ על הר"ן ז"ל שהביא מרן ז"ל שהקשה על דברי רבינו מהסוגיא דקידושין חזיוה לההוא גברא וכו' דבקל היא מתורצת כמ"ש מרן ז"ל ועוד נוסף עליהם שני דחיות אחרות בב"י סי' רצ"ה עיי"ש. ולמה לא הקשה על רבינו מזאת הסוגיא דבכורות ומרן ז"ל ג"כ איך הליץ בעד רבינו ולא נרגש מזאת הסוגיא וגם כאן לא ציין מהיכן הוציא רבינו דין זה כי אם הזכיר הסוגיא דפ' כל גגות וכו' דמשם אין הכרח לאסור מין אחד דדילמא כדינו קאמר. גם מרן ז"ל פ"א הל' ו' הזכיר זאת הסוגיא לסיוע פסקו של רבינו דבזרע זרעים וזרע אילן אין בו משום כלאים ולא נרגש מזה.

לכך נראה לומר דרבינו פסק כרבי יאשיה לענין המלקות בלבד משום דנהוג עלמא כוותיה ויש לנו להקל במלקות דבמקום מיתה עומד משא"כ לענין האיסור פסק כרבנן דס"ל חטה וחרצן שעורה וחרצן לחוד כדאיתא בחולין דף פ"ב ולכך אסר בהחלט הזריעה והפירות והיינו סתם ברייתא דפרק כל גגות שציין מרן ז"ל לדינו של רבינו דכיון דקתני זריעה סתמא משמע בחד מינא לחוד והיא סברת רבנן דפליגי ארבי יאשיה. וראה רבינו ג"כ לחוש לסברת רבנן מכח כמה משניות וברייתות דסתמן כרבנן לאסור אפילו במין אחד כמ"ש התוס' ז"ל וזו אין צריך לפנים דכיון דנהוג עלמא כרבי יאשיה משמע דמצד הדין לית הלכתא כוותיה ובהכי ניחא הכל זולת דברי הר"ן ז"ל שהביא מרן ז"ל בפ"א שם שכתב דלענין איסור הפירות בחד מינא נמי אסור אפי' לדעת רבי יאשיה וכו' ע"כ דהא ודאי מההיך סוגיא דפרק מעשר בהמה משמע להדיא דלרבי יאשיה הוא מותר גמור גם למרן ז"ל שתמה שם דלמה השמיט רבינו הא והניחו בצ"ע ולא זכר מ"ש רבינו בפרקין וזה צריך ישוב גדול: