מעשה רקח על הלכות כלאים י:כט

הרואה כלאים וכו'. פשטן של דברי רבינו שאינו מחלק בין אם הלובש כלאים שוגג או מזיד דכיון שהרואהו מכיר בו שהוא כלאים דאורייתא קופץ בו וקורעו עליו. ונראה להביא ראיה לזה מההוא עובדא דאיתא בברכות דף כ' דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהוה לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל הות קם קרעיה מינה וכו' משמע דאף שאין הלובש יודע בו קאמר דהא גבי גויה אין לחלק בין שוגג למזיד ואין לומר דדרך מלבוש זה להיות בו כלאים ודאי והו"ל מזיד גמור דהרי רש"י ז"ל פי' כרבלתא לבוש חשוב כמו פטשיהון וכרבלתהון ע"כ (וחש) [וחס] לנו לומר שאותם הצדיקים היו לובשים כלאים דאורייתא אלא ודאי דבזה המלבוש היה מעורב בו כלאים ואף שהיה חשוב לא נמנע אותו חכם לקיים מצוותו. שוב ראיתי להטור יו"ד סי' ש"ג שאחר שהביא דברי רבינו הזכיר דברי הרא"ש ז"ל שמחלק בין שוגג למזיד משמע דהבין דרבינו אינו מחלק בהכי ולדברי הרא"ש ז"ל יש לידחק דאותה כרבלתא היה בה כלאים מפורסם ונראה לעינים דהו"ל מזיד גמור וכן מצאתי להדרישה ופרישה ז"ל וראיתי להרב ב"ח ז"ל שרצה לפרש דברי רבינו שגם הוא מחלק בין שוגג למזיד עיי"ש ומהמעשה שהזכרנו לא משמע הכי:

ולמה נדחה בהשב אבידה וכו'. ראיתי בס' צרור החיים ז"ל שתמה על רבינו וז"ל ותימה על הרמב"ם ז"ל למה לא נתן טעם שאמרו בש"ס שב ואל תעשה שאני כי היכי דלא תקשה ונגמר מניה ואם לא חשש לומר טעם זה למה באבידה חשש דלא תקשה ונגמר מניה וכתב מפני שהוא לאו של ממון והיה די לומר הואיל ופרט התורה ואמרה והתעלמת ולמה רבינו שינה טעמו מטומאה לאבידה ולא כתב מסקנת הש"ס דשב ואל תעשה שאני. והרואה יראה דכפי מ"ש רש"י ז"ל שם אין כאן קושיא שהרי פי' מטומאה גופה שהותרה לכהן ונזיר ליטמא למת מצוה וכו' היינו טעמא דלא גמרינן מינה וכו' דמעיקרא (כשניתן) [כשנכתב] לא תעשה דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים אבל השבת אבידה ופסח לכל ישראל נאמר ואצל כבוד הבריות ניתנו לידחות על כרחך דדחייתן אינה בידים אלא בישיבתן תדחה המצוה משא"כ כלאים וכו' ע"כ נמצא דהך טעמא דשב ואל תעשה לא נאמרה בגמ' על טומאת כהן ונזיר דהתם היינו טעמא מכח קרא וכו' דהו"ל כאילו לא נכתב על מת מצוה ומפני זה לא כתב רבינו שום טעם לטומאת מת אלא הזכיר הפסוק לבד ומה שנתן טעם להשבת אבדה אף דבשב ואל תעשה הוה סגי מ"מ כיון שתירוץ איסורא מממונא לא ילפינן נאמר תחילה בגמרא בביאור ובעלמא נמי אמרינן הכי ראה רבינו להזכירו לפסק הדין ואין כאן קושיא כלל:

אבל דבר שאיסורו מדבריהם וכו'. בספר מעיל שמואל ז"ל הקשה בשם מוהרח"ש ז"ל מההיא דעירובין דף ס"ג רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזייה לההוא גברא דקא אסר ליה לחמריה בצינתא בשבתא רמא ביה קלא ולא אשגח ביה א"ל ליהוי ההוא גברא בשמתא א"ל כי האי גוונא מי מתחזי כאפקירותא א"ל אין חכמה ואין תבונה וכו' כל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב ע"כ הרי דאף בדבר של דבריהם שהרי להשתמש במחובר אינו אלא משום שבות ואפ"ה אמר לו אין חכמה וכו' ותירץ ז"ל דשבות עיקרו מן התורה אי נמי דכלל זה לא נאמר אלא היכא דאינו יכול אח"כ לנדותו וכו' אי נמי משום דרמא ביה קלא ולא אשגח וכו' ע"כ. והתירוץ השלישי נראה יותר שהרי היה שם גם רב אשי ואותו האיש לא חשש על כבודו ג"כ ואפשר עוד דלעולם כך הוא האמת דפסוק זה לא נאמר אלא על איסור תורה אמנם רב אשי השיב לו כן להורות שמחל לו על כבודו כאלו הוה איסור תורה דאין חולקין כבוד לרב כלל: