מעשה רקח על הלכות טומאת אוכלין א:יט

השמן הקרוש וכו'. מרן ז"ל הביא דברי התוספות דפ"ק דפסחים דף י"ד דס"ל דפלוגתא דר' שמעון שזורי אומר היין וכו' והתם איירי בנקרש ואח"כ נימוח ולפי דבריהם ז"ל הלכה כרש"ש דבנקרשו אין בהם טומאה וכתב דדבריהם מסכימין לדעת רבינו דהשמן שנטמא ואח"כ נקרש הרי הוא ראשון לטומאה ואינו מנגד למ"ש כאן דהתם בנטמא תחילה שאף שנקרש אח"כ לא פקעה טומאתו ממנו והכא בנטמא בהיותו קרוש, והתמיהא היא על מרן ז"ל משום דרבינו פסק כחכמים ואף דבפ' הקומץ אמרינן דהלכה כרש"ש לא סמך רבינו על זה משום דבפרק המקשה סבר רב אשי שאין הלכה כמותו וכו' ע"כ והוא היפך מ"ש כאן וגם לא היה צריך לזה כאמור. ואפשר דכוונת מרן כאן אינה אלא להוכיח למ"ש תחילה דרבינו מפרש התוספתא בקרוש ולזו נסתייע מדברי התוס' אבל בפירוש המשנה כבר ידוע דרבינו מפרשה בצלול תחילה כמ"ש בפ"ט. ומ"ש מרן ז"ל להשגת הראב"ד ז"ל דאינו יודע מנין לו אדרבה כיון שבלשון יחיד נאמר משמע דרבנן פליגי עליה ע"כ, ולא יכולתי להבין דבריו דהא ודאי כיון דחכמים אמרו אף הדבש משמע דמודים לר' מאיר ואם נאמר דכוונתו מפני שהבין בכוונת הראב"ד דגם רש"ש מודה לחכמים וחכמים מודים לו בקרוש ולזה כתב דאינו יודע מנין לו דכיון דבלשון יחיד נשנו משמע דרש"ש פליג אכולהו דדוקא יין שנקרש הוא דמטמא הא דבש שנקרש אינן מטמאין ובכל זה נתקשה הרב ברכת הזבח ז"ל ולענ"ד נראה כמו שכתבתי ובדפוס מגדל עוז אינו לא אוכל: