מעשה רקח על הלכות טומאת צרעת ט:ב

אע"פ שהכל כשרים וכו'. פשט הלשון מוכח לנפשיה דבין ישראל בין כהן ולוי כולם כשרים לראיה אמנם בגמר הדין שהיא הטומאה והטהרה תלויה בכהן דוקא והכי משמע מלישנא דמתני' הכל כשרים לראות את הנגעים אלא שהטומאה והטהרה בידי כהן ומה שבפ"ק דערכין דמסברו ליה ומסבר אישראל קאי כמ"ש התוס' בפ"ק דשבועות דף ו' ולפ"ז מ"ש רבינו בפ"א שכל כהן שאינו מכיר המראות וכו' בסומך על עצמו איירי ומה שהקשה ע"ז מרן ז"ל על מ"ש דמסברו ליה וכו' במאי עסקינן וכו' י"ל דבישראל המלמדו קאמר וכן נראה ברור שהבינו התוס' ז"ל שם ובהכי ניחא למה שהרגיש הרא"ש ז"ל ולעולם דשוטה כפשוטו קאמר והכי עדיף טפי מלומר דשוטה לגבי חכם קאמר דא"כ רבינו היה לו לבאר זה ולא לכתוב שוטה סתמא ומה שהכריח מרן ז"ל עוד ממ"ש רבינו פ"א עד שיבין ויאמר זו היא הבהרת וכו' ואי בסומך על עצמו לא סגי בהכי וכו' ע"כ לא ידעתי מנ"ל הא ולמה לא נאמר דהא כדאיתא והא כדאיתא דכשבא לראות נגעי הגוף צריך שיהיה בקי בהן ובשמותיהן בשלימות ואף שעדיין אינו בקי בנגעי בתים ובגדים לא איכפת לן וכן בנגעי בתים אף שעדיין אינו בקי בנגעי בגדים דכל דבר שהוא בקי וברור לו ידון בו אך האמת נראה דדיוק לשון רבינו מורה כמ"ש מרן ז"ל: