מעשה רקח על הלכות נזקי ממון ט:יא

לא היתה שם ראיה ברורה וכו'. קצת קשה דלמה לא כתב בזה שאם יש עדים משלם המזיק כמו שכתב בדין הקודם, והנה הרב המגיד זלה"ה כתב, דהכא אי אפשר לפרש בדאיכא עדים, דא"כ היכי פטרו רבינו הרי לעיל פסק דכל שיש עדים נתחייב המזיק כדבריו, אלא דהכא איירי בדליכא עדים והוא פטור מטעם מודה בקנס, ובאחד תם ואחד מועד כדין טענו חיטים והודה לו שעורים וכו' ע"כ, והרב בעל גידולי תרומה דף נ"ו, הקשה עליו דמשמע מדבריו דבטענו חיטים וכו', אי איכא עדים חייב בדמי שעורים, דמהסוגיא לא מוכח הכי, והקשה עוד מדברי רבינו פרק ו' דטוען ונטען, דמוכח דהודאת בעל דין כק' עדים דמי, הכי נמי כיון דהודה על עצמו, דלא (הודה) [חייב] לו שעורים אלא חיטים מה יועילו העדים ופסלם על עצמו, ומכח כל זה כתב כמסתפק דכוונתו הכא נמי בדאיכא עדים כההיא דלעיל, ודייק תיבה "ברורה" שכתב רבינו, אלא דההיא דלעיל דמחייבינן [לשלם] על פי העדים, היינו משום דאיירי בניזק אומר שמא כדמוקי לה בגמרא וכו' עיי"ש, וחילוקו נכון אם לא היה רבינו סותם דבריו, ולפחות עיקר החילוק דברי ושמא היה לו לרבינו לכותבו אפילו בדרך רמז, כיון דמדברי על עצמו מוכח הכי גם אי אפשר לפרש דבההיא דטענו חיטים אי איכא עדים שהעידו שהלוה לו, לא ידענו אם חטים אם שעורים שיתחייב, שהרי רבינו בפרק ג' דטוען ונטען דין ח' ביאר טעם הפטור, משום דמה שטענו לא הודה לו ובדין י' דימהו, לאומר לחבירו בבית דין מנה לך בידי, ואמר לו האחר אינו לי בידך עיי"ש, דודאי אף אם יביא עדים ויעידו שיש לו בידו, אין לחייבו, כיון שהלה הודה בעין שאין לו בידו, לכך יותר היה נראה לומר דהכא בפלגא [נזקא] קנסא בלא עדים היא, כדברי הרב המגיד ז"ל, ומה שדימהו רבינו לטענו חיטים וכו', אינו אלא לענין הפטור, ולעולם דהאי כדיניה והאי כדיניה מכל שכן דשנינן בדתפס כמבואר, ומה שכתב רבינו

כמו שיתבאר בהלכות טוען הוא שם בפרק ג' בפירוש.