מעשה רקח על הלכות נזקי ממון יד:ז

לבה וליבתו הרוח וכו'. דין זה הוא בברייתא דמייתי התם, ת"ר ליבה וליבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבותה חייב, ואם לאו פטור וכו'. והראב"ד ז"ל השיג עליו, דלמה לא חילק בין אם יש בליבויו כדי ללבותה, והרב המגיד ז"ל תירץ, דלפי האוקימתות של אביי ורבא [ורב] זירא, החילוק דאין בליבויו הוא דווקא באותם האופנים, אבל בלאו הכי אף דאין בליבויו כדי ללבותה חייב, ולכך רבינו לא חילק מה שתירצו, ולא פסק כרב אשי דמוקים לברייתא כפשטה ע"כ. והקושי מבואר דכמאן מהני אמוראי פסק, דאותו שפסק כוותיה הוי ליה לאשמועינן אותו הדין וחלוקו, וגם לדברי הרב כסף משנה ז"ל, שהוכיח דרבינו פסק כרב אשי, סוף כל סוף הוי ליה לחלק, בין יש בליבוי כדי ללבות לאין בו, כפשט הברייתא שהשיג הראב"ד ז"ל, ואפשר היה לומר, [דרבינו] סבירא ליה דמתניתין פליגא אברייתא, דהיינו סיפא דברייתא דבמתני' הדבר תלוי ברוח (דאין ללבות) [דאם ליבתה] הרוח נפטרו כולם, ואם לא ליבתה הרוח אחרון חייב על כל פנים, והיינו דווקא באחד הביא את האור ואחד הביא את העצים (או) [אז] בשלבתה הרוח כולם פטורים, משא"כ אם ליבה אף שהרוח סייע חייב כדין הברייתא, דמחלוקת באיכות הליבוי, ומה דשקיל וטרי אמוראי אינו אלא להסביר הברייתא לרווחא דמלתא, אבל לפי האמת הדבר אינו תלוי אלא ברוח שאינה מצויה, וכן פירשו המשנה התוס' והרשב"א ז"ל עיין עליהם, ועוד אפשר לומר עם מה שכתבו התוס' שם ד"ה ליבה וכו' דכשאין הרוח כדי ללבות מיירי ולכך כשיש בליבוי כדי ללבות חייב המלבה כי הוא עשה הכל וכו' ע"כ וזה ידוייק בדברי רבינו שסיים שהרי הוא גרם בא לרמוז דיש בליבויו כדי ללבות קאמר. והטור ז"ל [חו"מ] סי' תי"ח חילק להדיא כמו שחילקו בברייתא, ופסק כרב אשי עיין עליו, ובדברי הרב המגיד נפל ט"ס, במה שכתב ב' האישים צריך לומר הליבויים, ומה שכתב לא היה נושב אלא הרוח שאינה מצויה תיבת שאינה הוא ט"ס, וצריך לומר רוח מצויה, ומה שכתב ואם כן לבתו צריך לומר ואחר כן לבתו, וכן הכי [בדפוס] מגדל עוז.