מעשה רקח על הלכות נזקי ממון יד:י

ונשרף עמו חייב וכו'. הראב"ד ז"ל השיג דהכא לאו (בטמון) [בממון] איירי, ובאמת אין פירוש לאלו הדברים וכמו שהעיד הרב המגיד ז"ל, אך ראיתי להרמ"ז ז"ל שכתב שט"ס הוא וצריך לומר לאו בטמון איירי, וכן מצא בהגהה, והיא גירסא נכונה ואמיתית, ואין ספק שאילו היה גורס כן הרב המגיד ז"ל לא היה דוחה דבריו, דכוונת הראב"ד ז"ל כדברי רש"י ז"ל דהא דגדי כפות לא בטמון איירי, דומיא דרישא אלא בגלוי ומדרשה דאו הקמה וכו'. ושם ראיתי להרמ"ז ז"ל שהרבה להקשות על הרב המגיד ז"ל חדא, דאדרבא אי בעי קרא לאשמועינן דאף הגדי דרכו להיות בגדיש, ומשום הכי חייב הוי ליה להקדים הודאת חכמים למה שדרכו, ואחר כך ליתני ההיא דגדי, לומר שאף הוא דרכו, ותו דכפות לא קאי ארישא דאיירי במדליק בשלו, ותו אמאי לא תני בגדיש ומודים וכו' ע"כ. ואיני רואה שום קושיא דאם הוה תני ההיא דגדי בתר הודאת חכמים, הייתי מפרשה כדברי רש"י והראב"ד דבגלוי איירי, ומשום בעלי חיים מדרשה דאו הקמה וכו', ומה שהקשה עוד לא קאי ארישא דאיירי במדליק בשלו וכו', לא ידענא מאי קאמר ז"ל, דרב כהנא הוא דאוקי מחלוקתם במדליק בשלו, ורבא אקשי עליה, ואוקמיה למתניתין בין בשלו בין בשל חבירו, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, גם מה שהקשה דאמאי לא תני בגדיש וכו', לא קשיא דכיון דתנו רבנן שכן דרך בני אדם להניח בבתים, מעתה זיל בתר טעמא כמה שהוא דרך, ובספר בית דוד נר"ו תמה עוד במה שכתב הרב המגיד ז"ל שכן מצא בתוס' וכו', דליתא דלר"ת טעמא דהפסיק היינו לאשמועינן דאף על גב דלאו אורחיה בגדי להיות כפות חייב, ודלא הוי דומיא דסיפא דמוקים דווקא משום שכן דרך וכו', והתוס' יו"ט והרמ"ז לא העירו בזה ע"כ. ויראה דאין כוונת הרב המגיד ז"ל אלא שדיוק זה מצאו בדברי התוס' לפי שיטתם, ולרבינו לפי שיטתו, אכן מה שיש לדקדק דלפי שיטת הרב המגיד דכפות דווקא, מה שכתב רבינו היה עבד כפות וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור, מוכרח דסבירא ליה דאגדיש חייב ואגדי פטור דהיה לו לברוח, ופטורא דעבד משום דקם ליה בדרבה מיניה, דאי סבירא ליה דפטורא אכולה קאי הוי ליה לאשמועינן רבותא דאף בגדי כפות פטור מכח פטורא דעבד וכל שכן אם אינו כפות.