מעשה רקח על הלכות נזקי ממון יג:יב

כמו שביארנו הוא לעיל דין ד', ולשון הירושלמי שם קשה להבין שכתוב שם השופך מים וכו', רב הונא אמר שנחבט בקרקע, אבל נתלכלכו כליו חייב, רב אמר אפילו נתלכלכו כליו פטור וכו', וקשה דמאי אבל דקאמר, הא מתניתין בחיובא, ותו דרב דקאמר אפילו נתלכלכו כליו פטור, מלבד דהוי היפך מה שאיתא בתלמוד שלנו, אכתי קשה דבמאי מוקים לה למתניתין, אי בכלים איהו (פטור) [פוטר], אי בקרקע איהו סבירא ליה להבלו ולא לחבטו וכעת צ"ע.

נבלעו המים בארץ וכו'. הראב"ד ז"ל כתב דזהו הנעשית טיט, וזהו כרפשא שאמרו בגמרא, וגירסת רבינו מי סברת דתמו מיא, לא, דלא תמו מיא, ותרתי בדלא תמו מיא למה לי, וכו' ע"כ. ולא ידעתי מי הכריחו לשבש הגירסא, כיון דאפשר לפרש נמי דלא תמו מיא דהיינו רפש וטיט כפירוש רש"י ז"ל, ואעיקרא דמלתא נראה, שאין לפרש דברי רבינו שכתב, נבלעו המים שכוונתו שנעשו רפש וטיט, דא"כ אלמה כתב ונשארה הארץ חלקה, הרי אם היא רפש וטיט איך תהיה חלקה, ותו קשה דאם איתא [למה] לא כללה רבינו בחלוקה ראשונה, ולימא, השופך מים ברשות הרבים בין נבלע בין לא נבלע, ולמאי איצטריך להפריד החלוקות, אלא ודאי נראה דהך דנבלעו הוי כפשטא שנבלעו ממש, ואין בהם אלא הלחלוחית בשטח הארץ, דמינה נשמע דבתחלה איירי כשהמים הם בעין בין נעשו טיט בין לא נעשו, דאז שייך שפיר טינוף הכלים, משא"כ כשנבלעו ממש דאז אין שייך (אלא) [אלו] החלוקה של השופך ברה"ר, ומה מאוד נעמו לחכי דברי התוס' ז"ל שכתבו, דכי קאמר תלמודא לא בדתמו מיא הכוונה דבתמו נמי איירי עיי"ש, דבהכי אתי שפיר מאי דפריך תרתי למה לי, כלומר ההיא דנשברה כדו ברשות הרבים דבשתיהם קתני סתמא דהיינו בכל גווני, וקרוב לשמוע דגם רבינו סבור כן כדבר האמור: