מעשה רקח על הלכות נזקי ממון יא:ח

ומהיכן משתלם וכו'. הרב המגיד ז"ל ביאר דעת רבינו על פי הסוגיא דף צ"א [ע"א], דאין חוששין לעינוי דינו של השור, וכשברח השור ליכא ביה רדיא וכו', והקשה עליו הרב לחם משנה ז"ל, ממה שאיתא בגמרא אי ברח כי לא דנוהו דיני נפשות היכי דיינין ליה דיני ממונות בלא בעלים, ואי ברח דקאמר היינו השור, זה לא נאמר אלא גבי דיני נפשות, דקיימא לן כמיתת הבעלים כך מיתת השור, (זה לא נאמר אלא גבי דיני נפשות,) אבל בדיני ממונות מנא ליה דבעינן שהשור יהיה לפני הבית דין, וכתב על זה דאולי לא היה גורס רבינו לא זאת הקושיא ולא תירוצא, ועוד הקשה ממה שאיתא שם, אי הכי תם נידייניה דיני ממונות ברישא וכו', דאפילו נידייניה דיני נפשות ברישא נוכל לדון אחר כך ממונות כדי להשתלם מרדייא עיי"ש. ולענ"ד אין לשבש הגרסאות, ואין הכי נמי דאי הוה היזק לחודיה לא הוה בעי שיהיה השור לפנינו, כיון שאין בזה דין מיתה, אבל בדפתיך ועריב בהך שור דיני ממונות בהדי דיני נפשות, כי היכי דבעינן בדיני נפשות השור לפנינו כך בדיני ממונות דידיה בעינן שיהיה בפנינו, וזה הוא כח המקשן, ואפשר שלזה כיון הרב המגיד ז"ל שכתב, ואפשר לפרש הסוגיא על דרך זה [וכו']. ולאידך קושיא נראה דבגוף הסוגיא גם כן יש להקשות כן, אלא דיש לומר בכח דלפחות נידייניה דיני ממונות ברישא וכו'. ולאידך שכתב הרב לחם משנה ז"ל דב' תירוצים הם כן לאשמועינן. אלא דיש לומר דרבינו פסק ברישא ולא מטעמיה דהיינו עינוי הדין ודוק.