מעשה רקח על הלכות ברכות ח:יא

לקח כוס של שכר וכו'. פ"ק דברכות דף י"ב פשיטא היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשכרא הוא ופתח ומברך אדעתא דשכרא וסיים בדחמרא יצא דאי נמי אמר שהכל יצא דתנן על הכל אם אמר שהכל יצא אלא היכא דנקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא מאי בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן תא שמע שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא וכו' כללו של דבר הכל הולך אחר החיתום שאני התם דקאמר ברוך יוצר המאורות הניחא לרב דאמר כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה שפיר אלא לרבי יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה מאי איכא למימר אלא כיון דאמר רבה בר עולא כדי להזכיר מידת יום בלילה ומידת לילה ביום כי קאמר ברכה ומלכות מעיקרא אתרוויהו קאמר תא שמע מסיפא כללו של דבר וכו' מאי לאו לאתויי הא דאמרן לא וכו' ע"כ ומשמע דבעיין לא איפשיטא וכ"כ התוס' והרי"ף ז"ל אלא דנראה דדברי רבינו אינם מובנים כפי הש"ס דקשה חדא דלמה לא נקט חלוקת הש"ס גופא דאיבעיא לן דהיינו פתח בדחמרא וסיים בדשכרא ותו דרבינו בפ"א דהלכות ק"ש סתם דכל הברכות הולכים אחר חתימתם וכו' והוא הפך ממ"ש כאן ותו דהתם היינו שאמר להדיא שניהם וכאן כתב דאדעתא וכו' ומרן ז"ל שם נתעורר בכל זה ותחילה הביא דברי תלמידי הרבינו יונה דס"ל דרבינו מפרש הסוגיא באומר שהכל נהיה בדברו ובורא פרי הגפן וכדברי הרי"ף ז"ל וכו' אלא שהקשו עליו מהסוגיא דמדמי הברייתות להדדי ולפ"ז לא דמו דחיתום דשחרית היינו מדבר אחד כגון יוצר המאורות וחיתום של הברכה היינו בתרתי בפה"ג ושהנ"ב ונמצא שבין ברוך אתה ה' ובין החתימה עצמה מפסיק ע"כ וקושיא זו נראה דאיתא ג"כ לסברת הרי"ף ז"ל שהרי הרא"ש ז"ל פירש דבריו כן. וצ"ל דס"ל דכיון שאומר כל נוסח ברכת ערבית בשחרית וגם בחיתום הברכה אמר המעביר יום ומביא לילה וכו' הרי חתם בתרתי מקרי וגם מקרי הפסקה בין תחילת ברכת יוצר אור דפתח אדעתא לומר ברכת שחרית לברכת יוצר המאורות אם כן דמיין דא לדא. והנה אף דמצד הלשון שכתב רבינו פירוש זה הוא דחוק הרבה וכמ"ש מרן הקדוש שם מ"מ מצד הדין נראה דהוכרחו תלמידי הר"י לפרש כן שמוטב לסבול דוחק הלשון מדוחק הענין וזה דאם נפרש דאדעתא דוקא קאמר קשה מה שהקשה הראב"ד והרא"ש ז"ל דההיא דערבית על כרחין שאמר להדיא ואם כן לא דמי לבעיין דעל מנת קאמר וגם הרשב"א ז"ל כתב לקושיית הראב"ד דגם שרש"י פירש דאדעתא נמי קאמר מ"מ לאו דוקא ואשגרת לישן הוא אלא על כרחך באומר להדיא קאמר בההיא דערבית. ואם נפרש דגם הבעיא בלהדיא איירי אתי שפיר. ותו דאם נאמר דעל מנת דוקא קאמר דר"ל דהכוונה היא הגורמת ולא חיישינן למה שהוציא בשפתיו כלל אם כן אף אם יברך בלא חתימה כלל כגון שאמר ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אדעתא לומר הסיום ולא סיים כלל נימא דיצא וזה לא יתכן. ותו דבגמ' אמרו שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא ואם איתא אמאי לא יצא הרי כיון בעיקר הברכה לברכה הראויה וגדולה מכולם דאיך נאמר דהוציא דבר שקר מפיו ויצא וכ"כ הרב ב"ח סי' תפ"ט עיי"ש. האמנם אי מצינן לתרוצי הנך קושיות טפי עדיף דבאמת לשונו הזהב של רבינו הקדוש ז"ל מבואר כשמש ומוכרח דר"ל שנתכוון לבד שהרי סיים ג"כ מפני שבשעה שהזכיר את השם והמלכות וכו' לא נתכוון אלא לברכה הראויה לאותו המין והואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות וכו' ע"כ כלומר בשם ומלכות דוקא. והנה מרן ז"ל תיקן לההיא דשחרית וכו' במה שתירצו שאני התם וכו' אי נמי לדרך ב' דבמכ"ש קאמר עיי"ש ובהכי מתורצת ג"כ קושיית הראב"ד ז"ל ולאידך קושיא דא"כ גם אם בירך בלא חתימה נימא דיצא י"ל עם מ"ש הרמב"ן ז"ל בהך פיסקא דאמרינן שחרית פתח במעריב ערבים וסיים יוצר המאורות יצא דהא קי"ל מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר ותירץ דלא דמי ההוא דמצלי וטעי לההוא דלא מצלי ולא טעי ע"כ ור"ל ההיא דשחרית וכו' התפלל אלא שטעה בה דלביה אנסיה אמנם חתם ולא פתח לא התפלל כלל דהחתימה לבדה אינה חשובה כלל אף אם נתכוון ה"נ בשלמא כשבירך ברכה גמורה אלא שטעה בה הואיל ונתכוון לברכה הראויה די בהכי ומה גם דרבינו בשכר של גפן איירי כמ"ש בתשובה לחכמי לוניל ז"ל דנמצא דשייך קצת לברכת השכר משא"כ כשבירך בלא חתימה כלל דאין זה כלום וגם שאר החלוקות שהזכיר אינו שקר גמור דמישך שייכי קצת דההיא דבורא פרי העץ בפרי האדמה הא מיהא פרי הוא וגם העץ תחילת ברייתו מן האדמה הוא וההיא דתבשיל של דגן נמי מין לחם הוא אלא שנשתנית ברכתו בשביל הכשר ואופן עשייתו לא בשביל המין ומעין זה כתב הרב לחם משנה ז"ל עיי"ש ובהכי נמי תתורץ קושיא בתרייתא. ואין להקשות לזה ממ"ש בגמרא היכי דמי אילימא דאכל נהמא וקסבר דתמרי אכל פתח אדעתא דתמרי וסיים בדנהמא היינו בעיין הרי דהוציא דבר שקר מפיו וקאמר דהיינו בעיין די"ל דכבר ידע דתמרי מיזן זייני ודו"ק. ואכתי איכא למידק אמאי לא הזכיר ההיא דאכל תמרי וקסבר נהמא אכל ופתח בדנהמא וסיים בדתמרי וכו' מאי טעמא דתמרי נמי מיזן זייני ע"כ והא לאו פשיטא היא דבשלמא ברכת שהכל דלעיל כיון שהיא פוטרת כל המינים אמטו להכי פשיטא לן אבל הכא הטעם אינו בשביל הברכה אלא מטעם דמיזן זיין והוה אמינא דלא יצא ותדע דהוצרך לרבויי דכללו של דבר וכו' וצ"ל דבכלל הנהו דכתב רבינו היא דכל שלא הוציא שקר גמור מפיו בכל ענין יצא ודו"ק.