מעשה רקח על הלכות ברכות ד:ד

חברים וכו'. פסחים דף ק"א וכרב ששת ומרן ובב"י ז"ל סימן קע"ח האריך ליישב דעת הרי"ף ז"ל שהיא כדעת רבינו ועיין עוד להרב ב"ח שם ובמ"ש מרן ז"ל ולענין דינא לא שאני לן בין יחיד בין רבים וכו' ואם הניחו שם זקן או חולה וכו' ע"כ איכא לאיסתפוקי אם הניחו נשים מאי דינייהו מי נימא כיון דמספקא לן אם חייבות מדאורייתא בברכת המזון כמ"ש רבינו לקמן פ"ה אינם חשובות לקבוע ברכה כמו האנשים דזה ודאי וזה ספק וקביעות נשים לענין זה לא מקרי קביעות וכמאן דליתנהו דמי ותדע דלא מצטרפי לזימון או דילמא דזה אינו תלוי בברה"מ אלא בגוף הסעודה ובדאיכא מי שקבע סעודתו עמהם הרי לא נתפרדה החבילה וליכא היסח הדעת דהרי הניחו שם מקצת מהאוכלים עמהם באותה סעודה וחפשתי בספרי הפוסקים ז"ל ולא מצאתי שנתעוררו בזה כלל. וגם בטעם דהניחו שם זקן או חולה רש"י ז"ל ושאר מפרשים לא כתבו טעם כלל לבד ראה זה מצאתי להר"ן ז"ל פרק ערבי פסחים וז"ל וטעמא דהניחו שם זקן כלומר דכיון שנשאר שם לא נעקר הקביעות וכו' ע"כ וכ"כ הלבוש או"ח סימן קע"ח ולפי זה הטעם אפשר לומר דמהני כיון דסוף כל סוף לא נעקר הקביעות והרי הן חייבות עכ"פ בברה"מ ותו דאם האיש אכל שיעור דרבנן האשה מוציאתו ידי חובת ברה"מ דקי"ל אשה מברכת לבעלה ואוקמוה בפרק מי שמתו (ברכות דף כ') בדאכל שיעור דרבנן וא"ת א"כ למה אין מזמנין ומצטרפין עם האנשים כיון דסוף סוף הרי נקבעו עמהם לזה י"ל כמ"ש הרב בעל הלבושים סימן קצ"ט שמה שאסרו חז"ל לזמן עם האנשים היינו משום שנראה כפריצות לזמן אשה לצרף אותה עם האנשים ואפילו עם בעלה אינו נאה לזמן ע"כ. ומדכתב רבינו ויצאו לקראת חתן או לקראת כלה וכו' וכן בגמרא עיי"ש משמע דדוקא כי הני שהם עסקי מצוה לא מקרו הפסק ושרינן בהניחו שם זקן או חולה אמנם אם יצאו לדבר הרשות משמע דעל כל פנים צריכים לברך. והא ליתא דהא בתוספתא דפ"ק דברכות שהזכיר מרן ז"ל לעיל ופסקה רבינו דאם היה אוכל בבית זה וקראו חבירו לדבר עמו אי נמי פסק סעודתו והלך לבית אחר הוו מסתמא מילי דרשות. ומרן כ"מ כתב וז"ל ולענין דינא לא שאני לן בין יחיד לרבים וכו' עיי"ש מוכח דלאו דוקא צרכי מצוה אלא כל דבר הכרחי הוי דינו הכי ומלתא דמסתבר הוא.