מעשה רקח על הלכות ברכות ב:ג

ברכת הארץ וכו' וכל שלא אמר וכו'. שם דף מ"ט ובהך פיסקא איכא למידק טובא חדא דבגמ' מסיים בה רבי אבא והפוחת לא יפחות מאחת וכל הפוחת מאחת הרי זה מגונה ומשמע דמגונה הוא דהוי אבל אין הכי נמי דיצא וכמ"ש רבינו פ"ב דק"ש הל' ח' ורבינו השמיטה ותו שבהזכרת ארץ חמדה וכו' כתב דאם לא אמר לא יצא ובברית ותורה לא כתב אלא צריך ובגמרא אמרינן דלא יצא שהרי רב חסדא רצה לעשות כרב חננאל אמר רב דס"ל דיצא וקאמר רב חסדא דזקפיה רב ששת לקועיה כחויא ורבי זירא השיב גם כן לר"ח ואת שבקת כל הני תנאי ואמוראי ועבדת כרב ע"כ משמע להדיא דלית הלכתא כרב משום דהוי יחיד לגבי רבים וכזה נתקשה הרב לחם משנה ולא תירץ עיי"ש ותו דההיא דכל החותם מנחיל ארצות בברכת הארץ ומושיע ישראל בבונה ירושלים הרי זה בור לא הזכירו רבינו. ואילו הרי"ף והרא"ש והטור הזכירוהו וצריך לתת טעם למה. ולקושיא ראשונה יש לומר דכיון דהודאה תחילה וסוף אינה מעיקר תיקון הברכה אלא נוסח דחכמינו ז"ל שעיקר הברכה נתקנה על הארץ דוקא ולהכי אמרו בגמרא דהרי זה מגונה כלומר ואין הכי נמי דיצא כיון שאין זה מעיקר תיקון הברכה וזה נלמד שפיר ממ"ש רבינו בפ"א הל' ו' ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה וכו' יצא ע"כ הרי מבואר דהקפידא היא על עיקר ענין הברכה ואין הכי נמי דלא אמרינן הכי אלא בדיעבד אבל לכתחילה אין לנו לסור מתקנת חז"ל ופשוט הוא ובזה מתורץ גם כן למה השמיט ההיא דמנחיל ארצות וכו' דכיון שמזכיר ענין הברכה שתיקנו חז"ל יצא כאמור. ולקושיא שניה אפשר דרבינו ראה לענין פסק הלכה לחוש לברכה לבטלה והוא דבההיא דברכת הפועלים דלעיל לא הוזכר באותה ברייתא ברית ותורה כלל אלא ענין הארץ ואם כן משמע דאי הוי לעיכובא היו כוללים גם כן ברית ותורה ומדלא הזכירה זה שם שמע מינה דס"ל דלא הוי לעיכובא ותו דרב חסדא עבד עובדא כרב חננאל אמר רב ומשמע דלא חזר לברך וגם הברייתא דרבי אליעזר לא הזכיר אלא ארץ ומלכות בית דוד ואילו ברית ותורה לא קאמר דלא יצא ולזה נמנע רבינו לכתוב דבברית ותורה חוזר כיון דאשכח פלוגתא בגמרא ומעשה רב ותו דספק ברכות וכו' הוא הנראה לענ"ד ועיין בספר קול בן לוי ז"ל.