מעשה רקח על הלכות ברכות ב:יד

מי שאכל ושכח ולא בירך וכו'. כתב מרן ז"ל בשם הרא"ש וז"ל וכתב הרא"ש וכן לענין שתיית יין ואכילת פירות אם אינו צמא או רעב ותאב אותם פירות יברך עכ"ל ותמיהא לי מילתא אם אכל פירות ונתעכלו שהוא רעב אע"פ שאינו מתאוה לאותם פירות למה לא יברך ע"כ דברי מרן ז"ל. ראיתי בלשון זה להרב בעל משנה למלך ז"ל שכתב וז"ל דברים אלו אינם מובנים ודברי הרא"ש נימוקם עמם דמשוה שתיה לאכילה ואי אפשר ליישב דברי מרן כי אם בט"ס ודו"ק (א"ה וצ"ל למה יברך וכוונת מרן דהבין בדברי הרא"ש דאו או קתני דאם אינו תאב אע"ג דרעב וכן אם אינו רעב אע"ג דתאב יברך והכא תמיהא ליה דהיכא דרעב מאי איכפת לן אם אינו תאב וכו') ע"כ. וחפשתי בדפוס אמשטרדם חדש שהוא יותר מוגה ומצאתי כתוב כנוסחתינו דלמה לא יברך וכו'. ולכך נראה לענ"ד דאין כאן ט"ס כלל וזה דנראה דמרן ז"ל הבין דברי הרא"ש בחדא מתרי אנפי או דכוונתו דאם אינו צמא או אינו רעב דזה מורה שלא נתעכל המזון וגם אינו תאב לאותם פירות דזה מורה גם כן שלא נתעכל יברך ומשמע דאם חיסר אחת מאלו או שמתאוה אלא שאינו רעב או שהוא רעב אלא שאינו מתאוה לא יברך וההא קשיא ליה דאם הוא רעב דזה מורה שלא יברך אע"פ שאינו מתאוה דזה מורה שיברך קאמר הרא"ש דלא יברך וקשה לי דלמה לא יברך דכיון שאינו מתאוה מורה שעדיין לא נתעכל המזון. אי נמי הבין ז"ל דכשאינו רעב דמורה שלא נתעכל והוא תאב לאותם פירות יברך דברעב תליא מילתא וההא קשיא ליה דאם הוא רעב אלא שאינו תאב למה לא יברך דמדאינו תאב מוכח דאינו רעב א"כ אמאי לא יברך כיון דאיכא על כל פנים חדא ולשון אע"פ שכתב מרן הוא נמשך וקאי לסברת הרא"ש ובזה נמצאו דברי מרן ז"ל מכוונים. וראיתי בהגהה כתיבת יד על לשון זה וזה לשונו ולי הדיוט נראה דהרא"ש אינו מכחיש זה אלא רבותא אשמועינן הרא"ש דאף אם אינו רעב אם מתאוה יברך ע"כ ומדלא הגיה בדברי מרן כלום שמע מינה דניחא ליה בגירסתינו אלא שבא ליישב תמיהת מרן ומוכרח לומר כן דאם הבין דקושיית מרן היא דלמה יברך מאי אהדר ליה דרבותא אשמועינן כיון דקשיא ליה למרן אעיקרא דדינא אלא נראה ודאי דהבין כדרך שני שכתבנו וכוונתו דזה שהבין מרן דכיון דאינו תאב מוכח דאינו רעב א"כ כיון דאיכא חדא וכו' כנ"ל אינו הכרח דהרא"ש ז"ל בפירות איירי ודרך אוכלי פירות לבד שאין שבעים מהם ואחר אכילתן הוא רעב מאכילה שאכל קודם זה דהיינו מידי דמיזן והמוחש יוכיח והכי קאמר לא מבעיא אם הוא רעב והוא אינו מתאוה לאכול עוד פירות דפשיטא שיש לו לברך דהרעב אינו מחמת הפירות תדע שהרי אינו מתאוה להם אלא אף אם אינו רעב ומתאוה דהוה אמינא כיון שהוא מתאוה הרי נתעכלו אפילו הכי יש לו לברך כיון דסוף כל סוף אינו רעב עדיין ובהכי ניחא עם דברי הש"ס שהכל תלוי ברעב אלא דבפירות משתנה הדין לפי המציאות והכל הולך אל מקום אחד כאמור ודוק היטב.

וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך אם לא בירך חוזר ומברך וכו'. הקשה הרב לח"מ מדאמרינן בריש פ' כיצד מברכין דלמאן דיליף נטע רבעי משמע התם בגמרא דאייתר חד הלול לכל דבר נטיעה דטעון ברכה ואע"ג דבגמרא אמרו אלא סברא הוא משמע דמהא לא הדר ואם כן קשה על רבינו ז"ל דפסק בהלכות מעשר שני פ"י דנטע רבעי כמ"ד נטע רבעי איך כתב דכל הברכות הוו דרבנן הא בכל ברכה דנטיעה משמע דהוי מן התורה וצ"ע עד כאן ואחרי המחילה נראה שלא ראה דברי התוס' שם ד"ה אלא סברא הוא שכתבו להדיא דהש"ס הדר ביה מההיך וז"ל וקרא דנסיב לעיל אסמכתא בעלמא והגמ' היה סבור מתחילה דלימוד גמור הוא ע"כ משמע להדיא דלפי המסקנא לא הוי מדאורייתא אליבא דכו"ע אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.

והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו. קשה דלמאי איצטריך לאשמועינן זה הא אפילו בבריא לו שלא בירך קאמר דיש לו לברך כל עוד שלא נתעכל המזון מכ"ש במסופק דאין לו זמן אלא בלא נתעכל ומרן ז"ל נראה שהרגיש קצת בזה ולא תירץ כלום עיין עליו. ומאי דנראה לענ"ד דאם רבינו לא היה נותן גבול גם לנעלם הייתי טועה דכיון דבודאי לא בירך יהבינן שיעורא בנתעכל במסופק שהוא יותר גרוע הייתי אומר דנחתינן דרגא ושיעורו בציר מהכי דהיינו בהיסח הדעת או בכדי שהדעת נוטה שיפול הספק וכיוצא להכי הוצרך רבינו לבארו. ובספר קול בן לוי ז"ל כתב דבשכח יש לו שהות עד שיתעכל כל המזון ובנעלם הוה אמינא כיון שהתחיל וכו' עיי"ש ולא ידעתי מנא ליה דבשכח הוי דינא הכי דרבינו לא הזכיר מילת כל ואדרבא מרן ז"ל הביא בשם רבינו יונה משעה שהתחיל להתעכל ואילו הוה ס"ל דרבינו פליג לא הוה שתיק מיניה וצ"ל דהוליד הרב זה ממילת כל שכתב מרן גבי נעלם אף שאינו מוכרח כאמור ודו"ק.