מעשה רקח על הלכות ברכות יא:טז

כגון קריאת ההלל וכו'. אמנם הראב"ד ז"ל חלק על רבינו וסבירא ליה דבחול המועד של פסח אין לברך אבל בראש חדש יש לברך כדי לפרסם שהוא ר"ח והיא סברת ר"ת אלא שר"ת מוסיף דגם בחול המועד מברכים והרמב"ן ז"ל נראה דס"ל איפכא דבחו"ה מברכים ובר"ח אין מברכים ומחלקותם תלוי בהבנת הסוגיא דפרקא בתרא דתענית דף כ"ח רב איקלע לבבל בר"ח חזנהו דהוו קרו הלילא וכו' ועיין בפרק לולב וערבה דף ל"ח ובדברי מרן בפרקין והרב המגיד פ"ג מהלכות מגילה.

וכן כל דבר שיסתפק לך וכו'. מרן ז"ל הקשה על זה מדין ספק קרא ק"ש דחוזר וקורא בברכותיה ותירץ דכשהדבר עשייתו מחוייבת אע"פ שהוא ספק וכו' כיון דקי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא ומחוייב הוא לקרות הלכך מברך לפניה ולאחריה כאלו ודאי לא קרא וכו' ע"כ. וראיתי בהגה"ה כתב יד וז"ל לא ידעתי איך רצה מוהרי"ק להטותינו מדרך האמת בתירוצים כוזבים שאם כדברי הרב מוהרי"ק למה פטר הרמב"ם טומטום ואנדרוגינוס בברכת המילה פ"ג מהלכות מילה ומברכת הסוכה פ"ו מהלכות סוכה ולמה כתב שם הרב המגיד שלדעת הרמב"ם ספק אם שמע קול שופר או אם נטל לולב עושה המצוה בלא ברכה עכ"ד ההג"ה ואחרי המחילה מזאת ההגה במה שהקשה מטומטום ואנדרוגינוס לא קשיא מידי דהתם נולד לנו הספק בעיקר המצוה אי גברא בר חיובא הוא אם לאו ודברי מרן קיימי אמאן דמחוייב באותה מצוה בבריא חיובא אלא שנסתפק אם כבר עשאה ונפטר ממנה וזה פשוט אכן ההיא דהרה"מ קשיא וגם מלשון רבינו ספ"ג מהלכות מילה שהשיב לחכמי לוניל ז"ל שכתב בסוף דבריו וה"ה לכל ספק מצוה וכבר כתב לעיל וכל מצוה שעיקרה מן התורה וכו' מוכרח שהם שני דברים או שהכוונה על ספק אם עשה המצוה כבר אם לאו ועיין מ"ש שם בס"ד.

ולעולם יזהר וכו'. ראיתי להעלות על ספר מה שעלה בדעתי החלושה ע"י מעשה שהיה בענין חברים שהיו מסובין בסעודה ואחר שבירך הבוצע הרגישו שאחד מהם חזר ובירך לעצמו והרב שבהם הוכיחו שזה הוא נגד הדין ושהיה לו לכוין ולצאת בברכת הבוצע שזו היא ברכה שאינה צריכה וכו' ובכן לפי שראיתי לחכמי העיר נר"ו חולקים בדבר זה אומר בכה וזה אומר בכה רציתי להזכיר מה שעיינתי קצת בדבר זה אף שכבר מפורסם המחלוקת בין הפוסקים זלה"ה עיין עליהם בשאר ברכות. שמא ברכת הנהנים שניא משאר ברכות דמתניא במסכת מעילה הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה וזה החילי בס"ד. תנן בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ"ב) היו יושבים לאכול כל אחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולם וכו' ובגמרא רמי מברייתא דעשרה שהיו הולכים בדרך וכו' ישבו לאכול אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אחד מברך לכולם קתני ישבו אע"פ שלא הסבו אמר רב נחמן בר יצחק כגון דאמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן וכו' ופירש רש"י בדוך פלן במקום פלוני דקבעו להם מתחילה מקום בדיבור ובעצה והזמנה הוי קביעות אבל ישבו מאליהם במקום אחד יחד אינה קביעות ע"כ תו איתא התם עובדא דתלמידי דרב דאמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן ובתר דכריכו יתבי וקמבעיא להו הסבו דוקא תנן וכו' לא הוה בידייהו וכו' אמר נח נפשיה דרב וברכת מזונא לא גמרינן עד דאתא ההוא סבא ושני להו כיון דאמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן כהסבו דמי ע"כ וכתבו התוס' ז"ל דמהך ברייתא והך עובדא משמע להדיא דהך דינא דהסבו אחד מברך לכולם הוי בין לברכת המוציא בין לברכת המזון והדברים ברורין מדקאמר וברכת מזונא לא גמרינן דאין לטעות דברכת המוציא קאמר דעובדא הוה בתר דכריכו רפתא וכן הוכיחו התוס' אמתניתין שם. אכן איכא למידק טובא אמאי לא קמבעיא להו הכי כי אמרי ניזיל וניכול בדוך פלן קודם דכריכו רפתא לענין ברכת המוציא ואמאי המתינו אחר שכרכו רפתא דהא ודאי הספק נופל בין בברכת המוציא בין בברכת המזון וכבר נרגשו מזה התוספות שם ותירצו דשמא מיירי שישבו לאכול זה אחר זה ובירך כל אחד לעצמו המוציא עד כאן. וקשה דמגופא דעובדא משמע שהיו כולם יחד גם בשעת האכילה תדע שהרי הזמינו עצמם מתחילה לאכול באותו מקום אם כן מאין הרגלים לומר שישבו לאכול זה אחר זה ואם מכח הקושיא הוצרכו לידחק בזה הלחץ הרי בקל היו יכולים לתרץ קושיא זו דכדי לצאת מידי ספק בברכת המוציא נתכוונו שלא לצאת בברכת המברך וברכו כל אחד לעצמו דבזה אין שום ספק אפילו בעיקר הדין שמותר גמור הוא אם לא ירצה לכוין לברכת המברך שיברך הוא לעצמו דמאי דקתני הסבו אחד מברך לכולם אינו אלא להקל על המסובין וכו' אמנם בברכת המזון דהוו ארבע ברכות הוה טריחא להו מלתא לברך כל אחד לעצמו ולכך הוצרכו לבא לכלל ישוב דבר זה. אלא ודאי הדברים מוכיחים דאם היו מסובין דהיינו דרך קביעות יחד מתחילה היו צריכים בהכרח לצאת בברכת המברך כדתנן במתניתין. ואם היה להם ספק זה אי הך מלתא דניזיל וניכול לחמא בדוך פלן הוי כהסיבו היו צריכים לשאול מתחילה קודם שיאכלו שלא ליכנס בחשש ברכה שאינה צריכה אי הוי דינא שאחד מברך לכולם ולכך התוספות ז"ל לינצל מזה הוצרכו לומר דשמא מיירי שישבו לאכול זה אחר זה דאין לנו שום צד כי אם זה. וטעמא דמלתא נראה שכשכולם מתכוונים למברך ועונים אמן בכוונה גמורה לצאת בברכתו בזה מתרומם מתעלה ומתקלס שמו יתברך ב"ה וכדאיתא בפ' אלו דברים (ברכות דף נ"ג) ת"ר היו יושבים בבית המדרש והביאו אור לפניהם בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו ובית הלל אומרים אחד מברך לכולם משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך ובעי תלמודא בשלמא בית הלל מפרשי טעמייהו אלא בית שמאי מאי קסברי מפני ביטול בית המדרש ופירש רש"י מפני ביטול בית המדרש שבזמן שאחד מברך לכולם הם צריכים לשתוק מגירסתם כדי שיתכוונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן ע"כ אם כן אפי' ב"ש מודים לטעמא דבית הלל דברוב עם הדרת מלך אלא דסבירא להו דכיון שהם עוסקים בתורה וכדי לכוין לצאת היו צריכים לשתוק לשמוע כל הברכה ולענות אמן עדיפא להו טפי שלא יפסקו גירסתם דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ובית הלל עדיפא להו אידך משום ברוב עם וחביבה מצוה בשעתה ואין כאן ביטול תורה דאדרבה זהו קיומה דעל מנת לעשות בעינן ואמטו להכי לא איפליגו ב"ש וב"ה בברכת המוציא וברכת המזון וכיוצא דהתם כולי עלמא מודו לטעמא דברוב עם כאמור ואין שייך באותם העתים לימוד בכדי שיחול חיוב הברכה כי ההיא דהבדלה ולא איפליגו אלא בעת הלימוד שכל אחד טעמו ונימוקו עמו אכן אנן קיימא לן כבית הלל ועל פיהם יחנו כל בית ישראל בפרט לגבי ב"ש. ותא חזי דאפי' תלמוד תורה ששקול כנגד כולם אנו דוחים אותה העת לענות ולצאת כל אחד בברכת המברך דוקא דאילו היה ההידור לשמו ברוך הוא בעניית אמן לבד אף אם לא נתכוונו לצאת לא הוה להו לבית הלל לומר אחד מברך לכולם ולאפלוגי עם ב"ש מן הקצה אל הקצה אלא שכל אחד יברך לעצמו ושיענה גם כן כדינו אף אם לא יתכוין לצאת דבזה ירויח שתיהם אלא ודאי צריך לומר דברוב עם הדרת מלך לא הוי אלא בעניית אמן לצאת דוקא וכן מצאתי להדיא בדברי שלטי הגבורים אשר סביב הרי"ף ז"ל אמתניתין דהסיבו אחד מברך לכולם וז"ל ומז"ה אומר שלא אמרו אחד מברך לכולם אלא בברכה שלפניהם אבל בברכה שלאחריהם כל מקום שאין שם ברכת זימון אין אחד מברך לכולם וכו' ואין שיטת התלמוד כדבריו אלא אף בברכה אחרונה של יין ושל שאר פירות אחד מברך לכולם והוא שיהיו שלשה או יותר מכן שהם חשובים אגודה וראוי לומר בהם ברוב עם הדרת מלך אבל אם היו שנים מצוה ליחלק וכל אחד מברך לעצמו וכו' כמבואר בקונטריס הראיות ע"כ והדבר מבואר שמה שחלק על מז"ה ז"ל אינו אלא בשאר ברכות שכך הבין בדבריו מתחלה הדבר בזימון דלא שייך אלא בפת ומדכתב שכשהם שנים מצוה ליחלק מכלל דבשלשה או יותר מצוה שלא ליחלק אלא שאחד יברך והאחרים יכוונו לצאת כנ"ל. נמצאו פשטן של דברים לפי הנראה דמאי דאמרו אחד מברך לכולם וכן נמי פלוגתא דרב ורבי יוחנן ביין אי בעי הסיבה ללישנא קמא או אי מהניא ליה הסיבה ללישנא בתרא אינו ענין קולא שהקילו חז"ל על האדם שאחד יפטור לחבירו אלא לענין אם חל החיוב על האדם ליכוין לברכת המברך ולצאת בברכתו באותם הדברים שנאכלים דרך קביעות וכו' ולברר ענין הקביעות ואיך הוא ובאיזה דבר נאמר דזהו כבודו של מלך ב"ה וכן מצאתי בספר מעדני מלך ז"ל אמתניתין דפרק כיצד מברכין הסבו אחד מברך לכולם שכתב וז"ל אחד מברך לכולן כלומר צריך שאחד יברך לכולן משום ברוב עם הדרת מלך כבית הלל באור הבדלה פרק אלו דברים סי' ג' ושוב מצאתי כדברי בשם הרמ"ך בכסף משנה פ"א מהלכות ברכות ע"כ ושם נאמר וז"ל נמצא דלכל דבר שיש בו רוב עם טפי עדיף כשמברך אחד בעבור כולם וכן דעת רב אלפס עכ"ד אכן מדברי רבינו שם לא מוכח הכי שהרי כתב וז"ל רבים שנתועדו לאכול פת או לשתות יין ובירך אחד מהם וענו כולם אמן הרי אלו מותרים לאכול ולשתות וכו' מלשון זה משמע שהרשות נתונה בידם אם רצו שאחד יברך לכולם ואם רצו כל אחד מברך לעצמו הגם דיש קצת לדחוק דאפשר דכוונת רבינו אינה אלא לאשמועינן דההתועדות הוי כהיסבו וכן נראה מדברי מרן הקדוש שציין דהיינו מה שאמרו בגמ' דכי אמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן כהסיבו דמי וכו' עיי"ש וכן נוטים משמעות הדברים ודו"ק והכי מוכחי נמי דברי מור"ם בהגה סי' קס"ז בשם הרוקח ואור זרוע וז"ל והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך היינו דוקא ששח קודם שאכל הבוצע אבל אחר כך לא הוי שיחה הפסק אע"פ שעדין לא אכלו אחרים המסובין כבר יצאו כולם באכילת הבוצע וכו' ע"כ ומדכתב כן בסתם משמע שיש להמסובין לצאת בברכת הבוצע כמבואר וזו היא דעת הרב מג"א שם סי' קס"ח ס"ק ב' דכי תנן במתני' הסיבו אחד מברך לכולם ר"ל שצריך דוקא שאחד יברך והשאר יצאו בברכתו. ואגב ראיתי דברי הכלבו ז"ל שכתב וז"ל שנים או שלשה או יותר שאכלו על שלחן אחד האחד פוטר את כולם מברכת הלחם אם לא ירצו כל אחד לברך על עצמו והר"ש ז"ל כתב שמצוה לחלק ולברך כל אחד לעצמו והאחד המברך לכולם נוטל רשות מהם וכו' ע"כ פשטיות הדברים מוכיח להדיא דסבירא ליה ז"ל בהיפך מכל מה שכתבנו ושהרשות ניתן לברך כל אחד לעצמו אם לא ירצו שאחד יברך לכולם האמנם צריכים אנו לעמוד על בוריין של דברים דלכאורה הם נגד הש"ס עד שכמדומה שלא ראה דברי הש"ס או שאיזה טעות סופר נפל בדבריו שהרי גמ' ערוכה שנינו התם דף מ"ה אמר אביי נקטינן שנים שאכלו כאחד מצוה ליחלק ופי' רש"י מצוה ליחלק ולברך כל אחד בפני עצמו בין ברכת המוציא בין ברכת המזון ע"כ תניא נמי הכי וכו' הרי ששנים דוקא קאמר דמצוה ליחלק משום דאין כאן גדלו לה' אתי דמשמע רבים זולתו וכמ"ש רש"י ז"ל לעיל מההיא אבל אם הם שלשה הם מחוייבים שלא ליחלק כפי משמעות הש"ס והכלבו ז"ל השוה שנים לשלשה או יותר. זאת ועוד דאמאי יוחס דבר זה להר"ש כיון דגמרא ערוכה היא ולא אמרו אלא שנים דמשמע דטפי משנים לפחות אין כאן מצוה ותו דבש"ס נקטו סתם ואין לנו בירור גמור אי איירי לענין ברכת המוציא או לענין ברכת המזון ורש"י ז"ל הוא דפירש דבין בברכת המוציא בין בברכת המזון איירי דאין אחד פוטר את חבירו ונראה דשפיר כתב שהרי לענין ברכת המוציא קתני מתניתין הסבו אחד מברך לכולם משמע שהם יותר משנים ולענין ברכת המזון נמי כיון דאין זימון אלא בשלשה גם לענין ברכת המזון הם חלוקים ואין אחד פוטר את חבירו ואיך כתב הכלבו ז"ל דהר"ש ז"ל כתב שמצוה לחלק ולברך כל אחד לעצמו דמשמע בין בשנים בין ביותר משנים זה אינו כלל ותדע עוד דהרב גופיה לקמן בריש הלכות ברכת המזון כתב וז"ל שנים שאכלו כאחד מצוה לחלק ופירש הר"ש בין ברכת המוציא בין ברכת המזון אמנם אין המנהג רק בברכת המזון וכו' עיי"ש הרי ששם הביא לשון הש"ס. ופירוש רש"י ז"ל כדין וכשורה אשר לפי מ"ש שם מקום יש בראש לפרש דכוונתו כאן לפי סברתו דמימרא דאביי מצוה ליחלק היא בברכת המזון דוקא ואף אם תמצא לומר דגם בברכת המוציא קאמר מכל מקום בעיקר הדין סבירא ליה ז"ל דבברכת המוציא יכולים ורשאים לעשות מה שירצו אלא שאחר זה חשש הרב לפירוש רש"י דפירש דמצוה ליחלק קאי גם לברכת המוציא ונקט הדברים בסתם זה נראה לענ"ד בכוונת דברי הכלבו ז"ל כי היכי דלא ליהוי נגד הש"ס אף שעל כל פנים חסרון לשון יש בדבריו כמבואר ואיך שיהיה אני לעצמי נראה לענ"ד לפי האמור דכיון דעל מה שאמר אביי שנים מצוה ליחלק פירש רש"י ז"ל בין בברכת המזון בין בברכת המוציא כאמור וטעמא דמלתא כבר כתבנו דתלי בחיוב הזימון וכו' כי היכי דבשלשה או יותר נתחייבו בזימון וע"כ אחד מברך לכולם כן נמי בברכת המוציא כשהם שלשה או יותר שקבעו עצמם לאכול יחד נתחייבו לשאחד יברך לפטור את חבריו מצורף למ"ש בתחלה משום הדרת מלך וברכה שאינה צריכה. מעתה בענין שאר ברכות כבר ידוע ומפורסם בין הפוסקים ז"ל וראיותיהם ז"ל עיין להרב ב"י או"ח סימן ו' בשם האגור בשם מוהר"י מול"ן ונמשכו אחריו הרב מוהר"ר ישראל ומהרמ"ע מפאנו ז"ל וסיעת מרחמייהו אמנם הר"ם מטראני ומהרשד"ם ז"ל חלקו עליהם ומהר"ם טראני ז"ל הזכיר התוספתא דעשרה שהיו עושים מצוה אחת וכו' עיי"ש שנתעצם הרבה בזה ונסתייע מהברייתא דברוב עם הדרת מלך כנ"ל עיי"ש סי' קי"ז וק"פ ושם הביא דברי רבינו סוף הלכות ברכות שכתב ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות ע"כ. סוף דבר לענ"ד נראה אחרי רואי דברי הפוסקים זלה"ה ושדברי הרמב"ם ז"ל שהזכרנו נוטים קצת להתיר לכל אחד שיברך לעצמו אם ירצה (בתנאי שיכוין שלא לצאת בברכת המברך) ולזה נוטים קצת גם דברי הרשב"א ז"ל ודלא כהתוספות ושלטי הגבורים ומע"מ והרוקח ואור זרוע שהביא מור"ם בהגה ז"ל מעתה כדי שלא להכניס עצמו בספק ברכה שאינה צריכה שכפי מ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א דברכות הל' ט"ו נראה דהויא מדאורייתא ולא אמרו ברכה לבטלה אלא ברכה שאינה צריכה כלומר שהיה יכול ליפטר ממנה אשר על כן אם האדם יודע בודאי שהמברך מכוין להוציא כל השומעים בברכתו יכוין השומע גם כן לצאת על ידי שיכוין הברכה מתחילה ועד סוף ותבא עליו ברכת טוב שסילק עצמו מן המחלוקת דלכו"ע שפיר דמי אכן מי שירצה לברך גם הוא בטענה שלא רצה לכוין ולצאת ובפרט בסעודה דישיבה שלנו כהסיבה שלהם הרי הכניס את ראשו בסלע המחלוקות על פי הנזכר ומבואר לעיל. נראה לענ"ד וה' ינחני בדרך אמת כן יהי רצון.