מעשה רקח על הלכות ברכות יא:טו

נטל את הלולב וכו'. הראב"ד ז"ל השיג על רבינו מברכת ציצית ותפילין ומרן ז"ל כתב דאין הכרע בדבר וציין להמגדל עוז ועיין להרב כנסת הגדולה יו"ד סי' רס"ה.

אם בירך קודם שיטול וכו'. כתב מרן הקדוש וז"ל ויש שואלים איך כתב רבינו פ"ז מהלכות לולב מברך תחילה על נטילת לולב והרי כתב כאן שאם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב והתם כשלא נטלו עדיין עסקינן שכך כתב וכשהוא נוטלה לצאת בהם מברך תחילה על נטילת לולב הואיל וכולם וכו' וי"ל ששם אינו מקפיד על נוסח הברכה אלא כוונתו לומר שמברך על הלולב ואינו מברך על שאר המינין ולשונו מוכיח כך שכך כתב וכשהוא נוטלה לצאת בהם מברך תחילה על נטילת לולב הואיל וכולם סמוכים לו עד כאן. והעיני בשר לו יראה כמה מהדוחק יש בדברים אלו אחרי המחילה רבתי ממרן ז"ל חדא דאיך נאמר ששם לא הקפיד על נוסח הברכה אם בעל או בלמ"ד והרי שם הוא עיקר הדין ואת המעשה אשר יעשון ואיך נאמר שלא הקפיד ומכל שכן דבאותו פרק הל' ט"ו כתב וז"ל ובכל יום ויום מברך עליו אקב"ו על נטילת לולב מפני שהיא מצוה מדברי סופרים ע"כ ועל פי שניהם יקום דבר דנראה דכוונת רבינו דעיקר הברכה היא בעל הגם שכבר נרגש מזה מרן שם וכתב דגם שם לא הקפיד וכ"כ באו"ח סי' תרנ"א ואחרי אלף מחילות לא דחינן תרתי מקמי חדא. ובהורמנותיה דהרב ז"ל נראה לענ"ד דרך אחרת בדברי רבינו שיהיו דבריו בהקפדה גמורה ובדיוק עצמי כי כן דרכו דרך הקדש ז"ל וזה כשנדייק בדבריו דהכא ודהתם ששם כתב וז"ל מצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס וערבה ולעשות שלשתם אגודה אחת וכשהוא נוטלה לצאת בהם מברך תחילה על נטילת לולב הואיל וכולן סמוכין לו ואחר כך נוטל האגודה הזאת בימינו ואתרוג בשמאלו וכו' ע"כ וקשה דאמאי הוצרך לכתוב תיבת ולצאת בהם פשיטא דכשהוא נוטלו סתמו כפירושו הוא כדי לצאת בו והיה לו לכתוב וכשהוא נוטלה מברך וכו' ומינה ודאי דהנטילה היא כדי לצאת דאם לא כן למה יברך. ותדע עוד דבפרקין כתב נטל את הלולב מברך על נטילת לולב וכו' אבל אם בירך קודם שיטול וכו' הרי שאין צורך לכתוב לצאת בהם ואי משום שקדם סמוך לו דין האגודה שאינו לצאת אכתי תקשה אעיקרא דדינא דמה צורך היה לרבינו לערב דין אגד הלולב עם הנטילה והברכה היה לו לכתוב דין האגודה לעיל בדין הקודם דאיירי בארבעה מינים ואחר כך היה לו להתחיל דין הנטילה כי כן סדרן של כתובים. ובמ"ש בפרקין נמי איכא למידק שכתב אבל אם בירך קודם שיטול דמשמע אם בירך בדיעבד וכלפי לייא אדרבה היה לו לכתוב ויברך וכו' והיה לו לסדר הלשון באופן אחר כדי שלא נטעי לכך נראה דשיטת רבינו בזה כשיטת הרא"ש ז"ל סוף פרק לולב הגזול והביאו הרב ב"י או"ח סי' תרנ"א וז"ל צריך לדקדק מתי יברך אדם על הלולב אם יברך אחר שנטלו בידו הא אמרינן הכא מדאגביהי נפק ביה ובעינן שיהא מברך על כל המצות עובר לעשייתן והיה נראה שיברך עליו קודם שיטלנו בידו אבל לא מסתבר דהיאך יברך עליו בעוד שהוא מונח בכלי הא אמרינן בפרק הקומץ רבה תפילין מאימתי מברך עליהם משעת הנחה עד שעת קשירה דכל זמן שאין המצות מזומנות בידו לעשותן לא מסתבר שיברך וטוב שיברך משיתחיל ליטול הלולב קודם שיטול האתרוג דהיינו עובר לעשייתן שמעכבין זה את זה אי נמי יהפוך אחד מהם עד שיברך וכו' אי נמי יכוין שלא לצאת עד אחר הברכה וכו' ע"כ והיא שיטת התוספות גם כן שם וכזה פסק הרב ב"י בשלחנו הטהור שם שאחר שיטול הלולב קודם שיטול האתרוג יברך וכו'. ולפי האמור תתבאר על נכון כוונת רבינו דאין הכי נמי דכפי הכלל שהזכיר בשאר ברכות כשמברך עובר לעשייתן גמור יש לו לברך בלמ"ד אמנם בלולב שאני מן הטעם שכתב הרא"ש ז"ל והיותר ראוי ליטול הלולב בכוונה שלא לצאת או שיקח האתרוג קודם שיברך בעוד הלולב בידו ולכך כתב תחילה האופן הראוי בדין זה לברך בעל ונתן טעם שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו כלומר ולכך ראוי והגון לכתחילה לברך בעל כנ"ל. אמנם אם בירך דהיינו שבדיעבד התחיל לברך עם שם ומלכות דהוי ברכה גמורה כמ"ש פ"א קודם שנטל הלולב אז יש לו לברך בלמ"ד כמו לישב בסוכה והיינו לומר שיגמור הברכה ליטול לולב ודיוק זה שהוא עצמו השמיענו אגב ארחיה לכוונה זו דאם לא כן הוה קשה טובא לשון אם בירך דמשמע בדיעבד ואחר כך כתב מברך שהוא לכתחילה והוי שני הפכים בנושא אחד אלא נראה דאגב ארחיה אשמועינן תרתי כאמור ומבואר גם כן ממ"ש לעיל הל' ח' וז"ל ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב וכו' הרי להדיא דס"ל דהברכה תהיה אחר הלקיחה קודם הנענוע מסכים הולך למ"ש ומאחר שנתבאר לנו שדעת רבינו דלכתחילה יש לו לברך על נטילת לולב אחר שנטלו על דעת שלא לצאת בו ולכך בפ"ז דלולב כתב הדין האמיתי לענין מעשה והכי פירושו דתחילה כתב דמצוה לאגוד הלולב וההדס והערבה באגודה אחת ונמצא שהם כבר בידו ושוב כתב וכשנוטלה לאגודה זו לצאת בהם כלומר שהוא מתכוין לצאת בארבעה מינין מברך תחילה כלומר קודם שיטול האתרוג דמקרי גם כן עובר לעשייתן כאמור ואחר כך נוטל האגודה הזאת בימינו וכו' כלומר דעד השתא דהיינו קודם הברכה לא הקפיד בזה אלא אחר שבירך יש לו להקפיד וליטול זה לימין וזה לשמאל. ולפי זה דייקי כל דברי רבינו ע"פ הדקדוקים שהזכרנו על נכון ועוד אפשר לומר בסתם דמדכתב וכשהוא נוטלה לצאת בהם משמע שכבר הוא בידו אך מתחילה לא נתכוון לצאת קודם הברכה תדע שלא כתב וקודם שיטלנו יברך כמ"ש בפרקין ושאר הלשון יפורש כנ"ל אכן הדרך הראשון נראה עיקר על פי הדקדוקים הנזכרים ואיך שיהיה כוונת רבינו מבוארת לפי קוצר דעתי בדיוק גמור ומוחלט והעד על זה מ"ש באותו פרק בהל' ט"ו כנ"ל והרווחנו עוד להסכים דעת רבינו עם שאר הפוסקים זלה"ה ולמעשה כי כן נהגנו אנחנו ואבותינו לברך בעל. שוב ראיתי להרדב"ז בתשובה סי' כ"ב שגם הוא לא בחר בדרכו של מרן ז"ל והעולה מדבריו לברך בעל עיי"ש ועיין מ"ש בפ"ב הל' י"ח.