מעדני יום טוב על נדה, הלכות מקוואות

אי מה מעין מטהר בכל שהוא. לאו דוקא וכמו שיתבאר בסוף הסי':

ת"ל אך. וממעטינן שלא לרבות להקל:

והמקוה במ' סאה. ושיעורן נתפרש לעיל בסוף המס' ופי' מקוה שאין מימיו נובעין אלא שבאו מי גשמים ונתאספו או שנמשכו ממקום אחר וכמו שיתבאר עוד בדברי רבינו:

בזוחלין. ל' חמת זוחלי עפר שהמים נמשכים ואינם נקיים ועומדים במקום אחד:

באשבורן. פי' הערוך במקום הישר יש מקום עמוק שיקוו בו המים ושם אותו מקום העמוק אשבורן:

אסמכתא בעלמא הוא. עי' עוד מזה לקמן בסוף הסימן:

ה"ג מפני שזה ספק מים שאובין. דמשמע מפני שזה ספק שאיבה שהוא מדרבנן וכ"ה בדברי רבינו שבפרק מרובה:

דא"כ ה"ל למימר גרס:

מפ"ק דפסחים דאמרינן גרס. והוא בדף י"ז:

מדמפליג בין כלים בקרקע גרס. והן הן דברי התוס' ב"ב דף כ"ו כלומר ולא מפליג בין שאובים למחוברים ובפסחים כתבו התוס' מדמפליג בין דם למים ולא מפליג בין שאובים למחוברים:

דמסכת חגיגה. דף ג' והיה יכול להביא משנה דפ"ד דמס' ידים אלא בחגיגה מצויה ושגורה מפני שיש בה הגמרא:

משום דהוו דבר חשוב. ועי' בר"ס דלקמן מ"ש בשם הראב"ד:

והיו אומרים לא אלו כו'. לא הוצרך להביא להך ובפ' מרובה לא הביאו:

שמא יטבול בכלי. דיאמרו מה לי נשאב ע"י כלי למקוה או שהוא עדיין בתוך הכלי:

דבור דומיא דמעיין. ובמרובה כתב רבינו מקוה דומיא דמעיין וכ"ה בר"ש גם בתוס' פ"ק דפסחים ובת"כ תניא נמי אי בור יכול אף בור שבספינה יהא טהור ת"ל מעיין מה מעיין שעיקרו בקרקע אף מקוה שעיקרו בקרקע:

הלכך גזרו בשאיבה אפי' בג' לוגין. מטעמא דלעיל דחזו לרחיצה וכ"כ אדהכא בפ' מרובה:

נ"ל דה"ג כשרות מוציא מידי ספק וודאי כשר. במרובה ליתא לזה הלשון וכן אינו בפי' הר"ש דפ"ב דמקואות:

מדלא קתני אם ידוע שלא נפלו כו'. ומיהו יש לדחות דאי קתני הכי הוה כמהדר אפסלות וניחא ליה לתנא למיהדר אכשרות גם הלשון קצר אי קתני אם ידוע שנפלו וגם ר' שמעון דפליג התם שייך טפי אלישנא דודאי ידוע שנפלו וכבר כתבתי זה בספר תוספות יו"ט בס"ד:

שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין לטהר בכל שהוא. וכתב הר"ן דקשיא רישא אסיפא דבסיפא דקתני ולמעין בכל שהוא ודאי דה"ה דמטהר בזוחלין כיון דתורת מעיין עליו ותירץ דה"ק מעיין זה שרבו עליו המים שאובים מקומות יש בו שתורת מקוה עליהם וצריך אשבורן והיינו אותם מקומות שהוא זוחל בהם עכשיו מחמת ריבוי הנוטפים ולא היה זוחל בו מתחלה ומקומות יש בו שלא נשתנה מכמות שהוא אלא הרי הוא כמעיין להטביל בו בכל שהוא והיינו אותו מקום שאפי' מתחלה היה זוחל בו והכי איתא בתוספתא דקתני התם מעיין שמימיו מועטין וריבה עליו והרחיבו מטהר באשבורן ואינו מטהר בזוחלין אלא עד המקום שהיה יכול להלך מתחלתו והיינו נמי דתנן בפ"ה דמס' מקואות מעיין שהיה מושך כנדל כו' ואכתבהו בד"ח:

ועל כרחך צריך ליתן בו יותר ממ' סאה. וכ"כ התוס' דב"ב דף ס"ו ונראה דטעמא משום דא"א לצמצם שיהא ארבעים סאה שאם מצמצם אינו יכול לסמוך עליו דשמא אינו מ' סאה:

ונפלו ג' לוגין. ומסתמא ה"ה ביותר אלא דנקט שיעור הפוסל:

דהא בהשקה נעשו זרועים כו'. כדתנן בפ"ב דביצה:

ה"ג כשר ומפרש עד רובו:

דהא איהו כתב מקוה העליון וכו'. הב"י סי' ר"א כתב דאפשר לומר שטעמו של הרמב"ם ז"ל דמדינא משרי שרי בכל גוונא אלא דהיכא דנתן סאה ונטל סאה כי הוי רובו או חצי הכי מיחזי להו לאינשי שניטלו הכשרים ונכנסו תחתיו השאובין ויבואו להכשיר בכולם שאובים לגמרי ולפיכך גזרו בו מפני מראית העין אבל בהנך דמקוה העליון ומקוה התחתון כיון דלא נטלו ביד ליכא למיחש למראית העין וכבר הזכיר חילוק זה הרמב"ן בפ' המוכר את הבית עכ"ל:

אע"ג שבכל אחד מהן גרסי'. ומיהו מסתמא קאמר שהרי כבר אפשר שבאחד מהן הרוב אלא לפי שכבר נתבאר לעיל דא"א לצמצם ועל כרחך ממלא יותר מארבעים סאה ומכיון שיש כאן רוב שאובים מסתמא הוא בשניהם בכל אחד הרוב:

רביעית דמעיין לא בטלו. וכ"כ התוס' בפ"ג מינין דף ל"ח וכתבו עוד דהא דלא מני להו התם בהדי רביעיות דאיכא למימר דה"ה בפחות מרביעית סגי במעין ע"כ ובפי' הר"ש כתוב כ"ש דמעיין לא בטלו ועי' בד"ח סעיף י"א שכן נראה ג"כ מתשובת רבינו דס"ל דכל שהוא ממש סגי במעיין ומיהו מסעיף ט"ז יתבאר דמ"מ שיעור גוף הנטבל בעי':

ואסמכתא בעלמא הוא. ולפי' הר"ש דסובר דשאיבה ברובא מדאורייתא הוי אסמכתא לענין ארבעים סאה:

שכל גופו עולה בהן. בפחות ממ' סאה:

רק שיהא כל גופו עולה בהן בבת אחת. ואע"ג דבסוף נדה לעיל אדאמרי' במי מקוה שיהא כל גופו עולה בהן שיערו שיהא אמה על אמה כתב הראב"ד בס' בעלי הנפש דה"מ במי מקוה דכתיב את כל בשרו אבל במים חיים לא דכתיב גבי זב ורחץ בשרו במים חיים ולא כתיב כל בשרו הלכך כל היכא דמכסי בהו בבת אחת עלתה לו טבילה עכ"ל:

ונראה דברי ר"י כי אין להשיב על ראיה שהביא. ולי ראייה יותר גדולה מתני' דפ"ה ומייתי לה רבינו לקמן סי' י"ג גל שנתלש ובו ארבעים סאה וכבר כתבתי כן בתוס' י"ט בס"ד:

לא פלוג באדם כו'. וכבר כתבתי לעיל בזה בשם הראב"ד:

שחייב אדם לומר בל' רבו. פרש"י כלומר הין אינו ל' משנה כו' ולבי מגמגם כו' והרמב"ם ז"ל גורס אין באל"ף ופי' שרבותיו שהיו גרים מפני שלא הורגלו להוציא היהי"ן מפיהם היו מחליפים אותה באל"ף ואף הלל היה אומר אין בלשון רבותיו וז"ל הראב"ד טעמא דהלל כי ההין היא המדה הגדולה שלמדה תורה בלח כדכתיב ושמן זית הין הלכך היא חשובה לפסול את המקוה ואע"פ שנאמרו בתורה מדות הקטנות מזאת כיון דמים שאובים לפסול את המקוה מדרבנן הוא אזלינן בתר המדה הגדול המפורשת בתורה והאי דלא שיער הלל בקבין כי כוליה גמרא והל"ל ג' קבין דקי"ל ההין תריסר לוגין אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו והטעם לדברי רבו שרצה לגלות כי מפני ההין היא המדה הגדולה הנזכרת בתורה היא החשובה לפסול את המקוה בשאובין ואידך לא. שמאי אומר תשעה קבין קסבר כיון דט' קבין הם ראוים לטבילת בעלי קרי ובהם יש להשיג כדי להשתטף כל גופו

פחות מכאן הלכך הם חשובים לפסול את המקוה בשאובים דשיעור טבילה פוסל טבילה בציר מהכי לא וחכמים אומרים ג' לוגין כו' טעמייהו דרבנן כיון שהן נתונים לשיעור נסכי קרבנות צבור חשובים הם לפסול ואע"פ שנאמרו בתורה לקרבנות צבור מדות גדולות מזו כגון חצי ההין ושלישית ההין כיון דאשכחן דרביעית ההין דהוא ג' לוגין חשוב לנסכי צבור לענין זה נמי חשוב ופסיל ליה בשאובים ואע"ג דאשכחן בלוג שהוא ממדות האמורות בתורה התם למנחת יחיד בלחוד הוא לא למנחת צבור א"נ התם לשמן בלבד הוא שהרי אין יין במנחה הבאה בפני עצמה אבל מדת ג' לוגין הויא מדה ליין ושמן למנחת נסכים עכ"ל וכבר כתב רבינו לעיל טעם אחר לשיעור ג' לוגין:

כדתנן בפ"ג דמקואות הסוחט כו'. ולקמן בסי' ד' כתבה רבינו כמו שהיא שנויה וכאן קיצרה ויש להגיה ולגרוס תיבת וכו' קודם ר"ע מכשיר גם עיין מה שאכתוב בסמוך בשם תשובה להרמב"ן:

אבל אם העלהו כולו מים שבתוכו שאובים כו'. וכתוב בתשובה להרמב"ן סימן רל"א שהוקשה לו דמשמע בתוספתא דמקואות גבי קסטלין (שהביאה רבינו לקמן סימך י"ח) שאם ניקב הכלי בקרקעותיו אפילו נקב קטן כמחט יצא מתורת כלי שלא לפסול את המקוה וגבי סגוס משמע שאם העלהו לגמרי המים המתמצים ממנו נחשבים כשאובים לפסול את המקוה וכדתניא בהדיא בתוספתא פ"ג המטביל את הסגוס וזבו ממנו ג' לוגין במקוה כשר עקרו מתוכו פסול אע"פ שאין לך נקוב בשוליו יותר ממנו וראיתי להראב"ד ז"ל שכתב שכל מה שבא מיד אדם למקוה שלא בהמשכה בין כלי מנוקב בין אינו מנוקב בין בחפניו בין ברגליו פוסל המקוה כשאובים וכדתניא היה בשערו ג' לוגין מים וירד וטבל במקוה שיש לו מ' סאה כשר סחטו לתוכו פסול ור"ש מכשיר עד שיתכוין ויתלוש והא ודאי שערו אינו עושה שאיבה וכי סחטו לתוכו לאחר שטבלו בו וחסרו פסול ועוד תניא ר"י אומר זולף בידיו וברגליו ג' לוגין למקוה כיון שהמים יורדים למקוה מתוך ידיו פוסלין המקוה וכיון שכן אף הכלי הנקוב כל שנופל מתוך ידו של אדם הדולה למקוה פסלה את המקוה ולא אמרו שאינו פוסל אלא כשנופלים ממילא מכלי נקוב למקוה דכיון שיצא בנקיבתו מתורת כלי ונופלים ממנו ממילא למקוה כשר עכ"ל:

ברגלי בהמות. לא חש לכתוב בידי או ברגלי בהמות לפי שמכיון שהבהמות הולכות על ארבע נקראים גם הידים בשם רגלי:

אבל אדם שזילף בידיו כו'. כדתנן אם זרק בחפניו כו' וטעמא יראה לי לפי שהאדם מקבל טומאה משא"כ בהמה:

והיינו נמי כשיעור שהתנאים מפרשים. דבהכי תלו טעמייהו דמר סבר דבהאי שותה ובהאי שותה ואין שייך לומר נחזי אנן דאין כל הפרות שוות כ"כ הר"ש ועי' בדברי רבינו בפ' כל הבשר סי' ט':

וחכמים פוסלין. עיין מ"ש לעיל סי' ב' אות ל' בשם תשובה להרמב"ן:

משנים ומשלש מצטרפים. דהשתא מטי לכל כלי לוג לפחות ועיין עוד בד"ח:

ובד"א שלא נתכוין לרבות כו'. וז"ל הטור בד"א שמד' אין מצטרפים שלא היה דעתו מתחלה ליתן כל הג' לוגים אבל אם בתחלה היה דעתו ליתן כל הג' לוגים אפילו אם לא נתן אלא מעט מעט מכמה כלים כו' וכתב הב"י נראה מדבריו שהוא מפרש דנתכוין לרבות היינו שמשעה ראשונה שהתחיל להטיל בו מים היה בדעתו להטיל ג' לוגין וכך הם דברי רבינו ירוחם אבל פשט לישנא דמתני' משמע לו דנתכוין לרבות היינו שכשהוא מטיל אותם מים שאובים למקוה היה על דעת לרבות מי המקוה שיהיו בו מים בשפע ולא יחסר על ידי טבילות שיטבלו בו אז מצטרפים אפי' קורטוב בכל השנה אבל אם לא הטילם ע"ד זו בהכי הוא דאמרי' מג' כלים מצטרפים מד' אין מצטרפים ולזה נוטים דברי הרמב"ם בפ"ה מה' מקואות ואיני יודע למה הניחו הטור ורבינו ירוחם פי' זה שהוא פשטא דמתני' ותפסו הפי' שכתבו עכ"ל:

אפי' קורטוב. פי' הר"ש מדה מועטת מאד ורש"י פ"ק דר"ה דף י"ג כתב שהוא שמינית שבשמינית שבלוג וכך כתבתי בשם הרשב"ץ בד"ח דס"פ דלעיל סעיף מ"ה ואדהכא כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות מקואות שהוא משקל דינר ושם בד"ח סעיף הנזכר הקשתי על זה מירושלמי ע"ש:

פי' גדולים המחזיקים מ' סאה בלח. שאינם מקבלים טומאה כדתנן בפט"ו דכלים דטעמא דאתקש כלי עץ וכלי עור לשק דמטלטל מלא וריקם וזה אינו מטלטל מלא דגדול יותר מדאי ואם יטלטלוהו ישבר בידיהם:

קטנים פחות מכדי סיכת קטן. כדתנן בפי"ב דכלים:

כדאיתא בפ"ה דמקואות גרסי'. ועי' לקמן סי' י"א:

והא דתניא. בפ' המוכר את הבית ובסי' א' מייתי לה:

וכמו ארעא כו'. דפ' חומר בקדש ולעיל ס"ס א' מייתי לה:

ירד לתוכו עפר ונכבש כו'. פי' שנכבש מאליו ונתבטל שם עד שאין המים יכולים לשטף אותו עפר ובספר היראים מפרש שכבשו ברגל ונתבטל קיבול וקשיא ליה מהא דגרסי' בפרק חלון חריץ עמוק י' ורחב ד' מערבין ב' ואין מערבין א' מלא עפר או צרורות מערבין א' ולא מצריכים כבישות ותירץ גבי חריץ שאני דהכא מבטל ליה מתורת כלי עכ"ל הרמב"ן בחידושיו דפ' המוכר את הבית:

מפני שלא נעשה לקבלה. אלא כדי שיקלח בחוזק כך פי' הרמב"ם:

היו מקלחין לתוך המים. כלומר לתוך מקום שיקוו בו המים:

ונכנסו ביחד לתוך וכו' המערה. ונקוה שם מקום מקוה כך פירש הרמב"ם וברפ"ו אדתנן חורי המערה וסדקי המערה ועוקת המערה כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל ידוע הוא שבעת שיאמר בזאת הכוונה מערה ר"ל מקוה שבמערה ובב"י גבי ג' מקואות שיש בשנים מהם בכל אחד כ' סאים כשרים כתב לפירוש רבינו אמתני' דרפ"ו שכתב וז"ל יש מקוה שמכנהו בשם בור או שיח או מערה וכולם שם מקוה ע"כ:

שיש בו כ"א סאה. ופרק ג' מינין אהא דאר"א י' רביעיות הן והא איכא מקוה בר מההיא דבטלו רבנן פרש"י כמה פרושים וא' מהם והא איכא מקוה כדתנן שהשאיבה מטהרת ברביעית ברבייה ובהמשכה שאם יש כאן כ' סאה ורביעית ממי גשמים הולך וממלא כ' סאים חסר רביעית וזורקן לפני אותו מקוה כדי שימשכו המים לתוך המקוה בר מההיא דבטלו רבנן דהא קתני רישא שיש בו כ"א סאה ממי גשמים עכ"ל ואין כן דעת הרמב"ם שהוא כתב דבכ' סאה ומשהו סגי וכמו שאכתוב בס"ד בס' ד"ח:

מדקתני סיפא היו מקלחין כו' אבל מאימתי בזמן כו'. ליכא למשמע דיש לפרש שאין שום מים במקוה כלל ושוב מצאתי שכ"כ הכ"מ כדי לתרץ אדהרמב"ם מפרש דלא בעי תערובות מתחלה וכמו שאכתוב דבריו בד"ח ועוד מצאתי בתוס' פ"ק דתמורה דף י"ב שהרגישו ג"כ בדקדוק נתערבו ופירשו דנראה דקתני נתערבו לאפוקי היכא שהצינור שחקקו ולבסוף קבעו יורד למקוה בלא המשכה ע"כ וכלומר נתערבו לאו דוקא ולא קתני נתערבו אלא לאפוקי שלא בהמשכה:

דאפי' ג' לוגין שירדו דרך המשכה כו'. אבל הרמב"ם וכן הרע"ב פירשו שירדו שלא בהמשכה והיינו נמי כדברי התוס' שכתבתי בסמוך:

משמע דבעי תערובות בחצר. אבל הר"ש פירש ולא שיתערבו בחצר ואח"כ ירדו למקוה אלא הכא כשמתאספין למקום אחד איירי וטובלין שם ע"כ:

וההיא דאחריתי. כלומר בתראה והלכתא כוותיה:

כשפופרת הנוד. מפורש לקמן סי' ט"ו:

קאי אמאי דסליק מיניה כמה יהא בנקב לבטלו מתורת כלי כו'. ולכאורה צ"ל דלצדדין קתני ולא קאי אלא אניקבה מן הצד ולא אניקבה מלמטה וכה"ג מפורש בתוספתא שכתבה רבינו בסמוך וכן מבואר ג"כ בב"י גבי בדבר זה שוה מעין ומקוה כו' בשם מהר"ר יוסף טאקסי"ק דכמה יהא בנקב קאי אמן הצד כו' אלא דרבינו לקמן לא מסיק הכי שכתב דמש"ה סוגיא דיבמות לא מוקמא ארישא משום דס"ל דלמטה מהני נקב כ"ש ואי איתא דיש לחלק בין מלמטה ומן הצד הא הוי מצי לאוקמא במן הצד:

כיון דהנקב הוא למטה בשוקת. דמן הצד היינו בסמוך לשוליו ממש:

שהנקב אינו מכשיר. כלומר לבטלו מתורת כלי שלא יפסול המקוה:

ורבינו מאיר ז"ל כתב. והב"י העתיק וכתב רבינו מאיר ז"ל:

ה"ג בס"א אלמא לא קיימא:

ראשונים פסולים. עי' לקמן גבי מעון שהעבירו על השוקת:

נוקבו מעין זקנו גרסי'. וכ"ה בר"ש ויש שם הג"ה שכתוב בה דר"י מסיפונט משבש גי' תלמי וה"ג מעיין היורד לכלים ומן הכלים לבריכה וכו' וגם משבש גי' נוקבו מעין זקנו ואמר דה"ג נקבו למעיין נקבים כל שהן ע"כ:

כי המעיין אינו נפסל במים שאובים. עיין לקמן סימן י':

מותר לטבול. בתוכו כלי אחר:

אבל כלי המחובר. עיין מה שאכתוב בסי' כ"א:

דלמא אתי להטביל בכלי כו'. הא ודאי אסור כדלעיל סי' א':

הלכך אסור להטביל בשוקת כו'. וכתב עוד רבינו בפי' המשנה הא דתנן בפ"ו השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהן אא"כ היו נקובים כשפופרת הנאד שאני התם שהים מקיפו אבל אם היו עומדים על שפת הים ומחוברים לים כשפופרת הנאד לא ע"כ. ב"י:

הרי הוא כמקוה. עיין לקמן סי' י"ג:

ולמצורעים. פי' הזייה דצפור מצורע:

דהתם טעמא משום דבעיתא. וא"ת ותיפוק ליה משום דלא יטביל דמתני' משום גזירה תוך כלי תירץ ב"י סימן קצ"ח דבכלי מנוקב איצטריך ועוד תירץ דמתני' בהעבירו כל המים ע"ג אחורי הכלים ולקמן כשאין עוברין עליהם אלא מקצת המים או שהוא מונח בתוך המים ומוקף מים מכל צד:

אסילתא. פי' רבינו לקמן סימן ל"ב בקעת עץ וכך פי' רש"י ומסיים כמו בחברתה ולא בסילתא במגילה ע"כ ואגב ריהטיה לא דק דליתא במגילה אלא ביבמות בפ' ו' דף ס"ג דהאשה מקבלת תוכחה מצרתה יותר ממה שע"י סילתא:

דהיינו שמא רבו כו'. עיין בפ' בתרא דמס' ע"ז סי' כ"ח:

שמא רבו כו'. כתב הראב"ד בס' בעלי הנפש דהא מחצה על מחצה לא בעי אשבורן ובעדותו של רבי צדוק תנן הזוחלין שרבו כו' הא מחצה על מחצה בעי אשבורן ואיכא למימר דהא דר' צדוק משום דא"א לצמצם הוא ומספיקא בעינן רובא א"נ (איכא למימר) הא דר"צ לאו לענין אשבורן הוא אלא להכשירן לטבילת זבין ומצורעים כו' אבל לענין אשבורן אפי' מחצה על מחצה נמי לא בעו וכן עיקר דתנן בפ"ק דמקואות למעלה מהן מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מי שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכ"ש ש"מ עכ"ל ומאי דקשיא אדהכא מהא דבפרק בתרא דמסכת ע"ז דאמרינן קמא קמא בטיל כתב שם רבינו בסימן כ"ח ע"ש:

מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מיבריך. אע"ג דשמואל איירי בכל הנהרות ולר"מ משמע דנקט פרת דוקא דנקרא שמו פרת שמימיו פרים ורבים אינו משום דפרת מתברך יותר אלא לפי שהוא חשוב יותר מן האחרים א"נ לפי שהוא ראש לכולם נקרא פרת על שם שכולם מתברכים וכן פי' ר"ת בתשובה לפי שפרת הוא למעלה מכל הנהרות והא ראיה שכל הנהרות שותין ממנו תלה הכתוב פריה ורביה בו דכשהוא רבה כל הנהרות רבין. תוס':

מכיפיה מיבריך. מסלע שלו כדמתרגם סלע כיפה כ"כ תוספות וכן לשון רבינו בתשובה שאכתוב בד"ח סעיף ל"ה:

אבוה דשמואל עביד להו מקואות ביומי ניסן כו' סבר לה כרב וכו'. כלומר דס"ל לרב שהנהר מימי גשמים הוא מתרבה ולא מכיפיה והא דקאמר דהוה עביד להו מקואות ביומי ניסן לאו דוקא דבכל השנה היו טובלות במקואות בר מיומי תשרי וכדאידך דשמואל דאמר אין המים מטהרים בזוחלים אלא פרת ביומי תשרי בלבד ולא נקט יומי ניסן אלא לאפוקי יומי תשרי כ"כ ב"י וכתב עוד דיומי תשרי נמי לאו דוקא דה"ה בכל השנה כל שאנו רואין שלא נתרבה יותר הנהר משיעורו הנהוג ביומי תשרי טובלין בו וכן אם בשנה אחת נתרבה הנהר ביומי תשרי יותר משיעור הרגיל באותו זמן תלי' רבוי בגשמים או בחום רב שהיה בו שלא כמנהג וע"י הופשרו שלגים ולא נקט שמואל יומי תשרי אלא משום דברוב השנים אין בו ריבוי גשמים ולא הפשרת שלגים כו':

שמא ירבו הנוטפים כו'. פרש"י משום דה"ל ספק זבות ובזב כתיב מים חיים ולא דק דהא בזבה לא כתיב מים חיים וכדכתב רבינו לעיל בסוף המסכתא וכן בפ' תינוקת (נדה דף ס"ו) איתא נמי להך מימרא ושם כתב רש"י י"מ דבעינן מים חיים לזבה ולאו מילתא היא דתניא בתוספתא חומר בזב כו' אע"ג דגם שם השיגו התו' על רש"י בזה נראה דלא היה כתוב בפירש"י לפניהם כמו שהוא כתוב בפירש"י שלפנינו ועוד מצאתי בפ' במה האשה דף ס"ה שכתב רש"י פי' זה בשם רבו הלוי וכתב עליו שא"א להעמיד שמועתו משום דאמרי' חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים וזבה אינה טעונה מים חיים ע"כ וכתבו שם התוספות וא"ת זב דבעי מים חיים איך יטבול ביומי ניסן ויש לומר במעיין מכוסה שאין מי גשמים יורדים בתוכו ע"כ: הכי גרסינן מסייע ליה מהא דאמר רבי מאיר כן הלשון בתוספות:

ה"ג דרבנן וכן הוא בתוספות:

ה"ג ויובל משמע לרבנן כמו יבלי מים וכן הוא בתוס' ולרווחא דמלתא כתבו כן וי"ל ג"כ דה"ק דלרבנן יובל כמו יבלי מים לומר שמטבילים המים ומתברך מכיפיה:

באייר שמזל כימה כו'. כך הוא גי' התוס' שם:

והתיר ר"ת ז"ל לנשים לטבול בנהרות כו'. וכתב המרדכי בשבועות וז"ל ראבי"ה הקשה היאך טובלים בנהר והלא

קטפרס דרך ירידתן (כלומר ותנן הנצוק והקטפרס אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה בספ"ח דטהרות) וי"ל דהא דאמר קטפרס אינו חבור היינו לטבול למעלה מן הקטפרס אבל למטה ש"ד כר"א בפ' אין דורשין ג' גממיות בנחל התחתונה כו' ומשמע התם דבין ר"מ בין ר' יהודה דטובלין בתחתונה אבל בעליונה פליגי וטעמא משום דסוף מים לרדת עכ"ל וכ"כ תוס' פ"ב דגיטין בשם ר"ת וכתב דאין זה עולה להלכה וחכמים פליגי וסברי דאין טובלים אלא באמצעים וכוותייהו פסק הרמב"ם הלכך צ"ל דנהר שאני דיש בו מ' סאה למעלה מהקטפרס ולמטה בלא צירוף דאידך ועוד י"ל דאין שיפוע הנהר מקרי קטפרס דאין קטפרס אלא דבר המשופע ביותר ע"כ:

ולא חיישינן שמא רבו וכו'. לפי שא"א שיהיו רבים שהרי אין לך טפח כו' וכ"כ רבינו בתשובה הביאה ב"י לפי שרוב תגבורת המים הוא מקום נביעתו שכשיורדין גשמים ואויר העולם מתלחלח ונעשה רטוב גם מקום הנהר מימיו מקבלים שפע מלחלוחית האויר ומוציאין מים בשפע והנהר מתגבר והולך ורבה מעצמו ע"כ:

מדליו של הר. פי' מגבהו כדתנן (פ"ו דכלאים) המדלה את הגפן שפירושו ענין הגבהה:

בפ"ק דכתובות דף י"ד. וקאי אאומרת לכשר נבעלתי וכן בפרק המפלת (נדה דף כ"ה) וקאי אמפלת שפיר ובפ' במה בהמה (שבת דף נ"ד) וקאי אמכניס חבלים לתוך ידו כו' ובפרק אין צדין (ביצה דף כ"ט) וקאי אמדידת קמח בי"ט לשיעור חלה:

ואפילו הן כלים טמאים. כלומר ומקבלין טומאה ואה"נ דאפילו טמאים ממש:

ולישנא דנוטפים כו'. לא קאי אדסמיך ליה דמ"ש א' מן המחברים כו' אלא השתא מהדר להקשות על פי' הר"ש:

מדליו. פירשתי בסי' י':

וקטפרס. ענינו שיפוע:

וב"ה סברי דלא הוי חיבור וגם אין מטהרין בזוחלין. וז"ל הר"ש דקטפרס אינו חיבור ומיהו מדקתני סיפא מודים משמע דבזחילה פליגי:

הא יש לפניו עגול מ' סאה כו'. וא"כ מהכא ליכא לאקשויי למאי דפי' דפליגי באין בו מ' סאה:

או עלי ירקות. דראויין לאכילה ומקבלי טומאה:

וקאמר אפי' גרס. וכך העתיק הב"י:

ועלי אגוזים כו'. והכי תנן בפ' ז' דעדיות העיד רבי צדוק על זוחלין שקלחן בעלי אגוז שהן כשרים מעשה היה באהליא ובא מעשה לפני לשכת הגזית והכשירוהו ופי' הר"ר עובדיה דהיינו הקליפה הירוקה כשהיא לחה שעשאה כמין מרזב כו' וכך הם דברי הרמב"ם כמ"ש בד"ח:

שאם עשה להם בית קיבול כו'. בפי' הרמב"ם דפשוטי כלי עץ מקבלים טומאה מדרבנן וחלק ר"י אפי' על זה כמ"ש בד"ת:

אלא אפי' טהור כיון דבר קיבולי טומאה הוא. וכתב בית יוסף דרבינו כתב בתשובה שהוקשה לו לפי שיטת תוספתא דפ"ב דמקואות שכתב רבינו לעיל סוף סי' ב' דקתני בה לגיון העובר ממקום למקום וכך שיירא העוברת ממקום למקום וזלפו בידיהם וברגליהם ג' לוגין למקוה כשר ולא עוד אלא אפי' עשו מקוה בתחלה ומ"ש מקוה הנעשה בזילוף ידים ורגלים מנתן ידו או רגליו כדי שיעברו המים לחברו ע"כ והראב"ד בס' בעלי הנפש פי' דטעמא דלגיון דכשר משום דלא זילפו בכוונה למקוה וכן היה ר"י פוסל כגון שהוא זולף למקוה בכוונה כו' והביאו הב"י גבי ואפי' נפלו בו משני כלים או מג' כו':

וההיא דעלי קנים כו'. לר"י מיירי כו':

ולמצורעים. להזייה של צפור מצורע:

לא בעיא מים חיים. כדכתב רבינו לעיל בסוף המסכת:

ושל ארון. ובמשנה הגי' ושל אקון:

כיון דמי מקוה מחוברים כו'. ואע"ג דממשיך מים מן המעיין לכלי נפסלו אפי' מים היוצאים מן הכלי משום שאובים ולא מהניא להו חיבורם למעין כמו שנתבאר לעיל סי' ט' שאני התם דהוי כלי שיש לו בית קבול ונפסלו משום שאובים אבל הכא דאין בו בית קבול אע"ג שהוא מקבל טומאה שפיר הויא השקה אע"פ שהמים נמשכים עליו. ב"י:

לצד אחד של הכלי גרס. כך נ"ל וכלומר שמקלח לאחד מדופני הכלי:

ה"ג בגמ' אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן זאת אומרת:

נ"ל דה"ג ואח"כ נפלו מן האויר לחבית:

גל שנתלש ובו מ' סאה. עיין לעיל מ"ש בסוף סימן א' גבי ונראים דברי ר"י כו' ועיין לקמן סימן כ"ג:

אלמא מטהר בזוחלים. והקשה מהרי"ק שורש קט"ו מהא דתנן העבירו ע"ג בריכה והפסיק שהרי הוא כמקוה שכתבה רבינו לעיל סי' ט' ופשיטא שאין לך הפסק מן המעיין גדולה מזו שנתלש הגל מן הים והולך למרחוק וכן אין לך זחילה גדולה מזו שאין כאן אשבורן כלל וניחא ליה דהא דהפסיקו הרי הוא כמקוה היינו דוקא היכא שנחו המים במקוה וכבר נעשה אשבורן אבל היכא דאכתי לא נייחא מיא באשבורן אלא עדיין חיים וזוחלין מכח נביעת המים אע"פ שהופסקו מהמעיין מ"מ שם מעיין עליהם עדיין מצד עצמם כיון דאכתי חיים וזוחלים הם ולא פקע חיותן מינייהו עכ"ל.

שלשה מקואות כו'. משנה פ"ו דמקואות:

המקואות טהורים והטובלים טהורים. ופי' הריב"ש דמיירי שלא יצאו המים מגומות המקואות לחוץ כשטבלו שכותלי המקואות מחוץ גבוהים אלא ששני הכתלים המפסיקים הם נמוכים וכשנתפחו בסבת הטובלים ובתנועתם נתערבו המקואות כקליפת השום או יותר בשטח שוה ולא אבדו טפה ע"כ והביאו ב"י גבי מקוה שיש בו מ' סאה מצומצמות כו':

אינן מתערבין יחד גר'. וכך העתיק הב"י:

מפני שהיא מן התורה גרסי'. וכלומר מפני שהטבילה היא מן התורה:

או חסר כו'. ומ"מ צריך שיהא בו שיעור שתוכל לטבול כל גופה בבת אחת דבבציר מהכי לא סגי כדיליף בספרא שכתב רבינו לקמן סי' כ"ט:

דאמרי' בפ' התכלת. (מנחות דף מ"א:)

ואצבע הוא הבינוני. כלומר שהוא השיעור הבינוני שבין הגודל והזוטרא ועי' בד"ח גם עיין בה' ציצית סי' י"ב בס' מ"י:

פי' לשתי מצד זה לצד זה לערב מלמעלה למטה גרסי'. ונ"ל משום דכל כותל עומדת ובכה"ג משערין השתי והערב נמי ביריעה הפרוסה להפסיק כמו כותל וכעין קלעי חצר המשכן ואז השתי הוא מצד זה לצד זה והערב היא מלמעלה למטה וטעמא דמצד זה לצד זה מצטרף טפי לפי שאז יש לחשוב מה שעל הסדק כאילו ניטל ואילו לר' יהודה חילוף הדברים שכשהסדק בכה"ג יש לחשוב מה שעליו כאילו סותמו לגמרי ואין כאן סדק עד שיהא כשפופרת הנוד:

כקליפת השום על רום כו'. עמ"ש הר"ש בפי' ומשיקו אפי' כשערה לעיל סי' י"ב:

והעידו אנשי מדבא משמו שהיה א"ל בואו והביאו כו'. ומצאתי בפי' הרמב"ם בנוסח מוגה שהובא לידי מארץ ישראל שכתוב שם וז"ל ואמנם מה שהיה חולק על ר"ע הוא במשא ומתן של הדין על צד הויכוח לא שהוא יסבור כך ע"כ:

נמצאו מעלין ולא פוסלין. ה"ק ואצ"ל שאין פוסלין. ב"י בשם הראב"ד:

אע"פ דלכשנמוח גרסי' וכך העתיק הב"י:

ונראה דלהכי תנא בתוספתא כו'. כדי דלא תפרש כדמשמע ממתני':

אבל מים שאובים אפילו יותר מרובן. וטעמא כתב רבינו לעיל סוף סי' א':

אינו נפסל בג' לוגין. כיון שחזר למראה יין הרי הוא כאילו כולו יין ובסיפא תנן ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין כו' לא פסלוה:

ונפלו למקוה לא פסלוהו. והוא דלא נשתנו מראה המקוה:

רי"א אם היו רגליו של ראשון כו'. ובפרק אין דורשין מפרש טעמא דרבי יהודה משום דאית ליה גוד אחית מים שעליו כאילו הם במקוה ורבנן לית להו גוד אתית וברפ"ב דגיטין משמע דטעמא דרבנן משום דטופח להטפיח אינו חבור. ב"י:

הטביל בו את הסגוס אם היה מקצתו נוגע במים טהור ולכאורה ר' יהודה הוא. וכ"כ הברטנורה וכן נראה דעת הטור שהרי פסק כר"י וההיא דסגוס נמי ש"מ דמאן דקתני הא תני נמי להא אבל הרמב"ם פוסק כת"ק דר"י וגם להא דסגוס נראה מזה שסובר דאתאן לכ"ע וקשה דמ"ש סגוס הנוגע במים מרגליו של ראשון הנוגעות במים ותירץ הריב"ש בתשו' שהסגוס עבה הוא בולע את המים ואינו כמו האדם שאין המים בלועים בעצם חלקיו אלא בשטח גופו וכיון שטופח להטפיח שעל גופו אינו חיבור הרי נחסרו המים אבל הסגוס העבה הוא בולע הרבה מן המים ולזה כשקצתו במים הרי הוא כאילו כל המים הבלועים בבגד מקצתו של מעלה נוגעים במים בקצתו שבתוך המים והרי כל המים מעורבים למקוה ע"כ ובכ"מ סוף פ"א מהלכות מקואות כתב על הריב"ש דק"ל על תירוצו זה דמה לי שיהיו בלועים בעצם חלקיו מה לי שיהא טופח על גופו ומה טעם הוא לומר שבשביל שהסגוס בלוע מים הרבה יהיה חבור ומ"ש וכיון שטופח שעל גופו אינו חיבור קשה שזהו מערכה על הדרוש לכן נ"ל שהטעם משום דכשהגביה קצת הסגוס אינו כ"כ קטפרס כמו שהוא האדם ועוד יש לומר שהטעם מפני שאין על האדם אלא טופח ואפשר שבקצת מקומות נגוב ונמצא שאינו חבור עכ"ל:

מפני שמימיו מקלחין. פי' הר"ש ועושין מים שבתוכה שאובים וכתב ב"י דנראה מדבריו דאתא למעוטי שלא יורידנה דרך שוליה ויקלחו המים לתוכה עד שתתמלא ויטבילנה מפני שהמים המקלתים בתוכה נעשים שאובים וכיון שהמקוה הוא מצומצם כשמשקיע אח"כ בתוכו ונתערבו המים שבתוך הכלי עם מי המקוה פסלוהו וא"ת למה מים המקלחים בתוכה נעשה שאובים הרי הם מחוברים למי המקוה י"ל דחיישינן שמא יפסוק הקלוח רגע א' ונמצאו מים שבתוך הכלי שאובים ולפי זה אפשר שאם מורידה דרך צדה שפיר דמי ובכלל מורידה דרך פיה הוא ועי"ל דאע"פ שלא פסק הקילוח הוו שאובים דכל שהמים בתוך הכלי לא מהניא חבור דמעיין או דמקוה וכמ"ש הרא"ש לעיל סי' ט' ולפי זה מורידה דרך צדה נמי איכא למימר דמפסל משום שאובים דלא מתכשר אלא במורידה דרך פיה בדוקא אבל מדברי הרמב"ם נראה דכל שהמים שבכלי מחוברים למקוה בענין זה לא חיישינן למים שאובים וא"כ במורידה דרך צדה ש"ד ובכלל מורידה דרך פיה הוא עכ"ל בב"י אבל בש"ע סעיף ע"ג כתב שמעלה דרך שוליה כדי שלא ישאר בו מהמים ויחסר מהמקוה והוסיף רמ"א כל המים שבכלי וגם שהמים שבכלי יהיו שאובים ואם יפלו אח"כ למקוה יפסלו אותם מאחר שלא נשאר בה כשיעור מקוה ע"כ וכן נראה עיקר לפי שמ"ש דכל שהמים בתוך הכלי לא מהני חבור כו' ומביא ראיה מדברי רבינו אין נ"ל ראיה כלל דהתם דוקא כשהכלי מחובר אצל המקוה או המעין והמים עוברים עליו דיש לגזור שלא יטבול בכלי ממש אבל הכא דכלי הזה הוא טובל אותו בזה לא שמענו שלא יהיו מוכשרים ע"י ההשקה ואדרבה לקמן סי' ל' בכלי שפיו צר מצריך רבינו למלאותו מים תחלה:

הקופץ למקוה אמקוה מצומצם קאי גרס. וכתב הריב"ש בתשובה ביאור דבריו כי הקופץ במקוה מצומצם ר"ל שאין בו אלא מ' סאה מכוונות אבל חללו גדול ומחזיק עוד כל גוף האדם ולא יותר המים נתזין לחוץ מכח הקפיצה טרם שיתכסה במים כל גופו ונמצא שטבל במקוה חסר ומפני שאינו ודאי וגם דאי הוה איהו הוה חזי ומרגיש הוא מגונה בלבד דלמא מתרמי ולאו אדעתיה וכן הטובל פעמים במקוה זה שמא בטבילה ראשונה לא טבל כהוגן על סמך השנייה ר"ל שלא נכסה כל גופו ונמצא חסרו המים בטבילה הראשונה לפי שכיון שהוא מצומצם גם בחללו שאינו מכיל רק מ' סאה והגוף שמא בשעה שנתכסה גופו יצאו המים מהמקוה מחמת תנועתם ונמצא בטבילה שניה המקוה חסר אלא שהוא חששא בעלמא אבל כשאינו טובל אלא בפעם אחת נזהר לטבול כהוגן שהרי אין דעתו על שניה ומתכסה כל גופו ואף אם יצאו ממנו מים לפעמים שם מן המקוה מחמת תנועתם בשעה שמתכסה כל גופו כיון שהמקוה מצומצם שאינו מכיל כי אם מים מצומצמים וגוף האדם מ"מ טבילה כשרה היא שהרי כיון שהוא טובל בנחת ולא בקפיצה יכול לכסות כל גופו במים קודם ליציאת המים ולזה אמר שאף אם יצאו המים שהמקוה בשעת טבילתו מחוברים הם בשעת טבילה והרי הם כגל המקוה שנתלש ועדיין מחובר למקוה והטעם שפירשה במקוה מצומצם מפני שהיא שנויה בתוספתא על ההיא דמקוה שיש בו מ' סאה מכוונות דפליגי בה ר' יהודה ורבנן באם היו רגליו של ראשון נוגעות במים ע"כ:

דאז לא מטהר אם אין בו מ' סאה. עי' ס"ס א' וס"ס י"ב:

לא בנתר. פירש"י בפ' ר"ע דף פ"ט מין אדמה שקורין ניטראה ע"כ ובערוך כתב ד' פירושים י"מ מין אבן שנפסל מההר שאין לו טהרה עד שתכנס לכבשן וי"מ זרניך וי"מ אבן ששורים אותו במים ונימוח ובלע"ז אלומ"י וי"מ בלשון ישמעאל אנטרו"ן והוא כמו אבן מתלחלח במים חמים ורוחצים בו במרחץ ראשן בארץ מערב ע"כ והרמב"ם ברפ"ב ממס' כלים דתנן התם כלי נתר האריך מאד לפ' שהוא אלטפ"ל בלשון הערב והוא אבן רכה מאד בדקות המראה כעין תכלת יותך במים במהירות ירחצו בו השיער והבגדים וכן מנוהו החכמים בכלל המנקים אמרו נתר ובורית כו' וביאר תוכן עשיית כלים מהנתר ודחה דברי המפרשים שהוא אלו"ם לפי שלא יוצלח לעשיית כלי וכו' וכתב הב"י דזה שנקרא אלטפ"ל בלשון ערב הוא נקרא בלשון לעז גירד"א:

ולא באהל. כך הוא גי' הפוסקים ולאפוקי מספרי הגמ' דידן דגרסי חול במקום אהל. ב"י:

מקטף מזיא. פרש"י נותק השיער וכו' והראב"ד כתב בס' בעלי הנפש בשם רב אחא ואי אמרת כי מקטף מזיא מאי הוי דלמא דקטיני מסתבכי ביני אריכי ומקטר חד מינייהו ולא עיילי ביה מיא:

ואיכא דאמרי כו'. וכך הוא ברי"ף:

דמשרו מזיא. פרש"י מקשין השער כו' והרמב"ם כתב בפ"ב מהל' מקואות שהצונן מקלקלין ומקבצין את השיער ומתקשה ע"כ וכ"כ הטור:

אלמא מדמי חמי חמה לחמין. וזו אינה ראיה כולי האי דהא אפשר דבחימום בכל דהו מתחמץ משא"כ בשערות דיוכל להיות דחמי החמה אכתי מתקשה אותם כל עוד שלא הוחמו ע"י האור ועי' בד"ח:

שתהא אשה כו' מדיחה קמטיה. עי' בסוף הלכות:

קמטיה ובית הסתרים א"צ שיבואו בהן המים. כדמפרש טעמא בפ"ק דקדושין דף כ"ה דאמר עולא הכל מודים בלשון לענין טבילה כטמון דמי וא"צ ביאת מים בתוך הפה מ"ט ורחץ בשרו במים אמר רחמנא מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי וכתבו התוספות שם מנלן דבעינן ראוי וי"ל משום דכתב ורחץ את כל בשרו דמשמע אפי' בית הסתרים וכתיב וידיו ודרשינן מה ידיו מאבראי וממעטים בית הסתרים מ"מ כיון דאיכא כל דמרבינן אפי' בית הסתרים איכא למימר לכל הפחות להכי מרבה דבעינן ראוי לביאת מים עכ"ל ויראה לי דהדרשה דנקטינן בגמ' מה בשרו מאבראי לאו דוקא דבעי למדרש מבשרו אלא נקט תחלת הדרשה אבל עיקרן וסופן נלמד מידיו וכך היא שנויה בת"כ פ' מצורע וידיו לא שטף במים מה ת"ל לפי שנאמר ורחץ את בשרו במים יכול אף בית הסתרים ת"ל וידיו מה ידיו בנראה פרט לבית הסתרים אף כל בנראה פרט לבית הסתרים ע"כ ומשמע דבשרו כולל לכל בשרו בין בגלוי בין בסתר וכן בזב דביה קיימי' דברייתא דת"כ לא כתיב כל בשרו וקשיא לי על התוס' שכתבו מ"מ כיון דאיכא כל כו' ואולי גירסתם בת"כ כך היתה והך קרא דכל בשרו בבעל קרי כתיב וכבר פירשתי בס' תוס' י"ט בסוף פ' ח' דמקואות דמה דאיכא לרבויי מכל בבעלי קרי אתיא במכ"ש לרבויי אף בזב וכאילו כתוב שם בפירוש דמי ובתוס' דהכא כתבו דסברא הוא שיהא ראוי כמו שאכתוב לשונם בדיבור דלקמן ומיהו י"ל דגבי ביאת מים לא נקטי מסברא בלבד וכן הוא בהדיא בתוס' דקדושין ותו מקשינן בתוס' דהכא אמאי לא בעינן ביאת מים לכתחלה בבית הסתרים כמו בילה וקריאה בחליצה ובבכורים ותירצו דאין סברא גבי טבילה שלא הקפידה תורה אלא שיטהר האדם ואין לומר דלכתחלה לבעי דכיון דבדיעבד טהור לכתחלה נמי לא בעי ותעלה לו טבילה אבל בילה ומקרא בכורים וחליצה מצוה נינהו הלכך לכתחלה ליעבד ע"כ ובמנחות פ' ג' דף י"ח תרצו דכיון דדרשינן מקרא דמאבראי הוי כאילו כתב בהדיא דלא בעינן אלא מאבראי:

כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת כו'. ומקשי התוספות דאע"ג דבכמה מקומות שינה עליו הכתוב ולימא דלכך שינה עליו לעכב ושמא יש דרשה בשום מקום דבילה לא מיעכבא וא"ת כיון דלא מעכבא היכא דאין ראוי לבילה נמי ליתכשר וי"ל דסברא הוא דכיון דקפיד קרא לכתחלה לעשות המצוה בעינן שיהא ראוי לכך אע"פ שאינו מעכב דאל"כ נתבטל המצוה לגמרי שלא היה יכול לעשותה וכן בכמה מקומות כגון ביאת מים דכתיב כל בשרו וממעטינן בית הסתרים ומ"מ בעינן ראוי לביאת מים בכל בשרו וכן בכמה דוכתי גבי ערל וטמא דמשלחין קרבנן אע"פ שאינו ראוים לסמיכות ולא מיעכבי כו' ע"כ ובתוס' דקדושין כתבו וז"ל קשה מ"ט דראוי אי שינה הכתוב בלילה לעכב לבעי בלילה ממש ואי לא שינה אפי' ראוי לא ליבעי וי"ל דודאי שינה הכתוב בלילה כמה פעמים אבל לא כתוב בלשון ציווי ובללת משמע דאתא לאשמועינן דלא בעינן אלא ראוי ע"כ ובמנחות תפסו בשניהם כאחד דתפסו התירוץ דמדלא כתיב ובללת ש"מ דלא מעכב ודבעינן ראוי תפסו התירוץ דסברא הוא כו':

והצריכה רבי טבילה אחרת. ולפי התוספתא דלקמן דקתני ר"ש שזורי אומר בית הסתרים בנשואה חוצץ בפנויה אינו חוצץ כתב הר"ן דשמא נשואה היתה וכתב עוד אי נמי אעצם בין שיניה כ"ע קפדי ע"כ וכל דבריו בזה הן דברי הר"ש בספ"ח דמקואות:

נתנה שערה בפיה. פי' הר"ש ולא באו המים בשערה ובפ"ק דעירובין דף ד' ובפ' מרובה (בבא קמא דף פ"ב) אמרינן דשערו מדאורייתא בעי טבילה מדכתיב את כל בשרו את הטפל לבשרו וזהו שער:

אלו חוצצים כו'. משנה רפ"ט דמקואות וכתבה ג"כ רבינו בפרק במה אשה סי' ב' ושם מפורשת יותר:

דחכמים מודים לר"י בחוטי שער. ועי' בסוף סימן דלקמן:

לפנויה אין חוצץ. עי' מה שכתבתי לעיל גבי שפחתו של ר':

וכיון דאיכא זימנא כו'. וכ"כ בסי' דלקמן בשם הראב"ד:

קילקי פעמים נדבקים כו'. בפי' הר"ש כתוב בשם הערוך כאיש שעיר בבית השחי או בלבו מודלה על גרונו כו' וכן ראיתי בערוך ג"כ ואעפ"כ נ"ל שהמגיה או בלבו או בגרוגו מודלה וכו' לא הפסיד:

היינו דאמר מר עוקבא. פ' תינוקת (נדה דף ס"ז ע"א):

כי אותו שתוך העין הוא לח. שאע"פ שהוא יבש הרבה אינו בדין היבש מפני שהדמעה מלחלחתו במקום דיבוקו כך פי' הב"י:

ורטייה הוא אספלנית כו'. ובפ' כל הבשר סי' י"ח לענין חציצה דנ"י מוכרח לפרש בדברי רבינו דמפרש במקפיד עליה וכ"כ בהדיא בטור א"ח סי' קס"א ואילו הכא סתם בטי"ד סי' קצ"ת ולא פי' ואע"ג דודאי דהיכא דלא קפיד דאינו חוצץ דהוי מיעוטו ואינו מקפיד דלא גזרו עליו כדלקמן אבל מכיון דלא פירש אי קפיד משמע דמסתמא קפיד ואילו גבי נ"י דדייק לפרש אי קפיד משמע דמשום דמסתמא לא קפיד וצ"ע:

היין והדבש כו'. כתב הב"י דנראה שהוא ט"ס דהא יין אינו נדבק בבשר הלכך דיו גר' וכן הוא בטור וכך היא גי' רש"י שכתבה לתוספתא זו בפ"ט דמקואות וכך כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות מקואות וכ"כ רבינו ירוחם ז"ל עכ"ל וכן ראיתי בתוספתא סוף פ"ו ועי' ג"כ בד"ח סעיף קכ"א:

והכי איתא בגמ' דידן ומייתי לה לקמן סי' ל"ד:

ואלו שאין חוצצים כו'. סיפא דמתני' דלעיל:

ורבנן סברי כל אשה נשואה מקפדת. דאילו פנויה לא כר"ש שזורי דבסי' דלעיל:

זה הכלל כו'. משנה שם:

האבר והבשר המדולדלים באדם הרי אלו חוצצים רבי יונתן אומר צפורן שפירשה רובה כו'. ונתלבט מאד הב"י בטעם הדבר דאמאי יחוצו האבר והבשר המדולדלים וכן צפורן שלא פירשה רובה אי משום דכיון דאינם חשובים מהגוף הוי כדבר שנדבק בגוף דחייץ הא לא. דמיא דדבר הנדבק בגוף הוא נדבק על העור שהוא מקום שהוא מגולה וראוי לבא שם מים ולפיכך דין הוא שיחוץ אבל הכא מקום חבור אבר ובשר זה לא היה מגולה מעולם ואינו ראוי לבא שם מים למה יחוצו ותירץ דמדאמרינן לקמן גבי כלים בסי' ל' דידות הכלים שהם ארוכים ועתידים לקוץ מטביל עד מקום המדה וטעמא דכל העומד ליחתך כחתוך דמי ומפרש שם רבינו דמקום חתך לא הוי חציצה כדמפרש בתוספתא דאבית הסתרים דכלים לא חיישינן ומינה דבאדם חיישינן בכה"ג ואפ"ה בצפורן שפירשה רובה אינה חוצצת דכיון דפירשה כל כך ובקל תוכל להסירו ואינה מסירתו חזינן דאינה מקפדת וכל מיעוט שאינו מקפיד אינו חוצץ וכתב דעוד יש לומר ושהוא הנכון דחוצצים דאמרינן הכא לא דאינהו חייצי אלא ה"ק אם יש עליהם דבר שחוצץ אילו היה בשאר מקומות שבגוף הכא נמי חוצץ עליהם אע"פ שהם מדולדלין דאכתי כמחוברים לגמרי חשיבי ובצפורן מחלק ר' יונתן וכתב שאע"פ שמדברי המרדכי נראה שמפרש חוצצים אינהו גופייהו אפי' הכי נראה לי הפי' הזה יותר נכון עכ"ד והמעיין בסמ"ג שהביא הב"י גם שם נראה מתוכו שגם הוא מפרש כהמרדכי דחוצצים אגופייהו קיימא ורמ"י ז"ל לא ישרו בעיניו גם שניהם הפירושים האלו ופי' בטעם אחר ודאגופייהו קאי דחוצצים ודטעמא דמלתא לפי שהאבר ובשר המדולדלין אין מדרכן להתרפאות ולהתקשר והרי הם כחתוכים והבשר שתחתיהם נחשב כשאר בשר שצריך ביאת מים ולפי שאין דרכן להפתח ולהתרווח ממקומן ואע"פ שפירשו רובן הלכך חוצצים אבל צפורן אם פירש רובה מתרווח ונפתח מקום הפרישה ולכך אינו חוצץ עכ"ד:

אמר רבה בר בר חנא. ובגמ' הגי' רבה בר רב הונא:

נימא אחת קשורה חוצצת. דבשער נמי בעינן דלא להוי חציצה דהא אתרבו מאת בשרו לטבילה כדלעיל:

פירוש אם היו רוב שערותיה כו'. וכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' מקואות שכזה הורו הגאונים אבל יראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר רוב השער אלא אע"פ שכל שער ראשו קשור נימא נימא אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אלא א"כ נצטרף לחוצץ אחר על גופו ונמצא הכל רוב גופו ע"כ ולכאורה השגה גדולה היא זו דאמאי נחלק שער מהגוף ונחשבהו כאילו הוא דבר בפני עצמו שיהיה נדון לפי רובו דבפני עצמו אלא שהר"ן בפ"ב דשבועות כתב דטעמן של הגאונים דס"ל דאית לן תרי קראי חד לשערו וחד לבשרו כל חד וחד באפי נפשיה הוא ובבשרו או רוב שערו ואע"פ שאינו רוב גופו חוצץ ע"כ:

חץ שהוא תחוב כו'. משנה בסוף מס' מקואות:

בזמן שהוא נראה חוצץ. וכתב ב"י דרבי' בפי' המשנה כתב וז"ל בזמן שהוא נראה מבחוץ א"א שלא יהיה מקצתו על הבשר וחוצץ ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומתו ואפי' החץ טמא ע"כ וקרי ליה נראה מבחוץ כל שאינו משוקע ואע"פ שאינו בולט ג"כ אלא שהוא מונח שוה לבשר קרינן ביה נראה מבחוץ לפי שא"א שלא יהיה בו כו' עכ"ד:

נדה יכולה לטבול בבגדיה כו'. בפ"ב דביצה דף י"ח אמר רב חייא בר אשי נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה ופירש"י שאין לה בגדים טהורים להחליף וללבוש אחר טבילה והיום י"ט ואינה יכולה להטביל את אלו שעליה מערמת וטובלת כשהיא לבושה וסלקא לה טבילה אף לכלים ולא מוכחא מלתא שהיא מתקנת דלטבילת עצמה נכנסה ואדם מותר לטבול כב"ה דנראה כמיקר כדלקמן עכ"ל ומשמע דאף לכתחלה יכולה לעשות כן לפי שאינו חוצץ כדכתב רבינו לפי שהמים נכנסים וכו' כי אין לך מלבוש מהודק כל כך על הגוף ואפי' אם של עור שלא יהיו יכולים המים שיכנסו תחתיו ואם הוא של צמר או פשתן ארוג הוא והמים נדחקים ונכנסים בתוכו על בשרה והא דקאמר מערמת הא לא קאמר אלא לענין טבילת בגדיה הטמאים דבי"ט גזרו שלא להטבילן בלא הערמה זו והיינו דכתב רבינו יכולה לטבול כו' וכלומר לכתחילה וכדדייק הב"י בדברי הטור שכתבתי לעיל סעיף י"ג אדכתב יכול לשאוב כו' ולפיכך קשיא לי דבפ' במה אשה סי' ב' אדכתב די"מ דטניפן כגון שהחוטין מוזהבין ויפין ומטונפים מחמת המים ולכך מקפידות להסירן בשעת טבילה שלא יתלכלכו כתב ז"ל ולא דמיא לבגדיה שהיא צריכה לפשטם בשעת טבילה ולא חיישינן דלמא אתי לאתויינהו כו' ומשמע דלכתחלה לא תטבול בבגדיה אלא צריכה לפשטם ויש לי לתרץ דהתם שאני דמיירי בשבת ובבגדים טהורים או שיש לה בגדים אחרים טהורים ולפיכך צריכה לפשטם בשבת דלא תבא לידי סחיטה כדאיתא בפרק ואלו קשרים סימן ב' ואין זה דוחק לפרש בדברי רבינו דדוקא בבגדים טהורים קאמר דהא סתם בגדים ודאי טהורים הם אלא שבהל' נדה בקיצור של רבינו ז"ל כתב בהדיא ותפשוט חלוקה ותטבול ועיין בד"ת:

וצריך שתהא אשה כו'. מסברא דנפשיה וכ"כ הכלבו והאגור בשם הר"מ כמ"ש בשמם בד"ח בס"ד:

בספרא גרס. והוא תורת כהנים וכן הוא שם בפרשת אמור:

והמור וכו' ואי' דגרסי והמר. וז"ל הרמב"ם בפירושו בקצת הנוסחאות יש המור והוא המוסק ובקצתם חומר והוא עפר דבק דומה לזפת ע"כ:

זה הכלל כו'. משנה ספ"ט דמקואות:

בויקרא רבה פרשה ה'. וכן הוא במדרש רבה פרשת נזיר:

שיש להן זרבובית גרסי'. ובס' תי"ט כתבתי שמצאתי למהר"מ רוטנבורג ז"ל שכתב וז"ל הר"ר שמעון פי' כעין קנישקנים כלים שקנים יוצאים ממנו כדאמרי' בויקרא רבה בפסוק והוא ישקיט השותים במזרקי יין כוסות שיש להן זרבובים ונ"ל הלשון דבר המוסף ומתרבה מלשון אשתרבוב דזי"ן ושי"ן מתחלפים כמו מנעל של זרב דסוף מסכת כלאים מל' שרב ובל' מקרא יזורבו נצמתו כמו שרב ושמש עד כאן:

מטביל עד מקום המדה. ומפרשינן טעמא בגמרא פ' בהמה המקשה (חולין דף ע"ג) משום דכל העומד לחתוך כחתוך דמי:

אם סמוך לחפיפה כו'. בגמרא איכא דאמרי אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול ולפי דלישנא קמא לחומרא פסק כמותו וכן מוכח מפי' רש"י דלישנא קמא לחומרא דאמרינן בגמרא מאי בינייהו למסמך לחפיפה טבילה ופי' רש"י ללישנא קמא בעינן סמוך לחפיפה טבילה ע"כ וברי"ף כתובים השני לשונות מהופכים דבלישנא קמא הגי' אם באותו היום ובלישנא בתרא הגי' אם סמוך וכתב הר"ן וקיימא לן כלישנא בתרא דסמוך לחפיפה טבילה כדאיפסקא הלכתא בסמוך דצריך לחוף בלילה כלומר סמוך לטבילה ע"כ ועיין עוד מזה בד"ח:

ע"ג כלי חרס. גרסי' בגמרא וכך העתיק רבינו לעיל סימן ט' וכ"כ התו' דגרסי' כלי חרס דשייך ביה גזירת מרחצאות שרגיל להיות ומצוי שם כלי חרס לצורך חמיו עד כאן וכלומר דאמרינן עלה בגמ' דסבר רב כהנא למימר דטעמא משום גזירת מרחצאות וגם לפי פי' רש"י הגי' כלי חרס שכתב גזירת מרחצאות שדרך מרחצאות לישב על גבי אצטבאות של אדמה דדמי לכלי חרס ואתי למימר טבילה עולה בהן. עד כאן ועיין עוד בד"ח:

דתנן בפ"ז. ולעיל סימן כ"א כתבה רבינו:

ומיהו לפי הטעם שהמים מקדמין אין לחלק. כלומר דכיון דיהב טעמיה מפני שהמים מקדמין דהיינו לומר דכיון שהמים מקדמין לידבק ברגלי המטה קודם שהגיע לטיט ואותם מים מחוברים למקוה והלכך לא הוי חציצה וכדתנן האוחז באדם ובכלים אם הדיח ידיו במים טהורים והשתא לפי טעם זה כי הוי אדם כבד מאי הוי דאע"פ שהטיט עב מאד מ"מ קצת לחות שיש בו שע"י מתחברים מים שברגליו למי המקוה והר"ן בפ' במה אשה תירץ דמטה שאני דליכא סדקים אבל באדם חוצץ לפי שהטיט נכנס לו בין האצבעות ונדחק שם ע"כ וגם עליו יקשה דלפי הטעם שהמים מקדמין אין לחלק עכ"ל הב"י ועי' בד"ח סעיף פ"ו ול"נ דשאני אדם לפי שהוא מהלך בשפת הנהר עד מקום העומק לטבול בו והנה טרם בואו אל מי הנהר כשהוא במקום הנמל ששם הספינות מעלות טיט נמצא שמתדבק הטיט ברגליו קודם שנכנס אל המים והטיט מקדים למים וחוצץ משא"כ בכלים שמכניס אותה לתוך המים ממעלה למטה והמים ודאי מקדמין כך נ"ל:

ומפצי כו'. כלומר דרש"י דמפרש משום טיט מפרש לדלקמן דאבוה דשמואל עביד לבנתיה מפצי דטעמא משום הכי הוה להם מחצלות להנית תחתיהן מפני הטיט והלכך מפרש דלר"ת מפצי כו':

אבוה דשמואל עביד כו'. מפורש לעיל סימן ט':

והפשילה בנה לאחוריה. כתבו התוס' יש לפרש מפשלת את בנה לאחוריה והיתה ערומה ולא היו בגדיה עליה וטבלה לא עלתה לה טבילה דחיישינן שמא הוה עלה דיבוקי טיט וכיוצא בו ונדבק באמו וחוצץ בטבילתה ולא ידעה לה ואע"ג דחזינן לה השתא דליכא מידי עלה חיישינן דלמא בעלייתה מן הטבילה נפל ברדיוני הוחלק ונפל דרך ירידה כפי' ר"ח ונ"ל שהיתה מפשלת בנה אפי' לפני טבילתה בסמוך ולאו דוקא בטבילתה עכ"ל:

ברדיוני. פירש"י שהוא לשון שכשוך כו'. ולעיל כתבתי פי' בשם התוס':

והאשה נראית כאורגת. במשנה גרסי' כאורגת בעומדין ומסיק הב"י דלא איצטריך לפרש דסתם אורגת בעומדין אורגת ומתני' כדי נסבה ע"כ ואני תמה דהא תנן בפ"ג דזבים אורגים בין בעומדין בין ביושבין שמעינן דיש דברים הנארגים מיושב וא"כ היאך איכא למימר דמתני' כדי נסבה דר"ל לא הוצרך להביאה כלשונה והא צריכה למימרא דלאפוקי מיושב וגם אין נראה לומר דלענין ראיית נגעים לא צריכה לפרש דודאי משערינן בעומדין אע"פ שכן נראה שהוא דעת הב"י מ"מ אין נראה דמהי תיתי לפרש כן אי לאו דמתניא בהדיא דדלמא במיושב משערינן ואפשר דכיון דשיעור דמיושב להקל הוא לפי שיותר נסתר הזרוע באורג מיושב מבאורג מעומד הלכך אע"ג דלא קתני בהדיא מעומד ודאי דמסתמא משערינן מעומד כיון שהוא להחמיר והוי סתמו כפירושו דאי תימא דלהקל משערינן ובמיושב ה"ל לפרש דלא ניתי למטעי והיינו דקאמר הב"י מתני' כדי נסבה:

וכמינקת את בנה. פירש"י לענין בית הערוה וכתבו התוס' דאין נראה דבת"כ תני לה גבי הדד וכן פי' הר"ן גם הר"ש בפ"ב דנגעים וכתב הב"י שכן פי' ג"כ רבינו שם והתו' הביאו ג"כ להא דתנן בנגעים דאשה כעורכת לבית הסתרים וכתב הב"י שגם הסמ"ג הזכירו וגם הר"ן כתב כן ואע"ג דר"ל לא הזכיר י"ל דתרי מינייהו נקט וה"ה לאינך וכן נראה קצת מדברי רבינו שכתב שא"צ להרחיב ירכותיה יותר מדאי דמשמע דקצת צריכה להרחיבה והיינו כעורכת עכ"ל הב"י ולפום ריהטיה לא שפיל לסיפיה דדברי רבינו שהרי כתב בהדיא בסיפיה ותרחיב ירכותיה ועל כרחינו קצת הרחבה קאמר מדברישא כתב שא"צ להרחיב יותר מדאי וכן בהל' נדה בקצור דלקמן כתב בהדיא ותרחיב ירכותיה קצת זו מזו:

ותרחיב ירכותיה ותגביה זרועותיה כדרך הילוכה. ומסיק הב"י דא"כ שיעור מוסק זיתים נמי שאינו מגביה זרועותיו יותר מבדרך הילוכו ולהכי הוא דתני כמוסק זיתים לומר שלא ידביק זרועותיו לגופו ביותר ע"כ:

דלא שייך הך דר"ל להני דלעיל. אבל הר"ן כתב דאע"ג דהא דר"ל לא פליגא עלייהו ואפשר דכולהו איתנהו גמ' הוא דקאמר דלא מחמרינן בטבילה כל הני חומרי אלא חומרי דר"ל בלחוד וכיוצא. בה בסוף פ' נערה שנתפתתה דאמרי' זינתה וכחלה ופקסה ותבעה לינשא דאבדה מזונותיה ובתר הכי אמרי' ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב יהודה תובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות והתם נמי הא אפשר דאיתנהו לכולהו וא"ת היכי אמרי' בעצמה עיניה ביותר דעלתה לה טבילה מ"ש מהא דתנן במס' מקואות קרצה שפתותיה כאילו לא טבלה י"ל דכי עצמה עיניה לא מיהדקי קמטין כולי האי שיהו מעכבין מלבא בהן מים אבל הרב אלפסי ז"ל גורס (וכן היא גי' רבינו ג"כ) ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי אתמר הני לענין טהרות אתמר אבל לבעלה שפיר דמי כי הא דאמר ריש לקיש ולהך גירסא משמע דמדריש לקיש מייתינן ראיה דלבעלה מותרת ואיכא למידק והיכי מייתי מיניה ראיה והא אפשר דכולהו איתנהו ואפשר דלא מייתי ראיה מדריש לקיש אלא לפתחה עיניה ביותר ולעצמה עיניה ביותר דלא מעכב בטבילה דדרך גדילתה נמי הוא לפי שאין אדם נמנע מלפתוח ולעצום עיניו ע"כ:

ואומר ר"ת דקאי אכלי חרס ולמטה. וז"ל התוס' אבל ר"ת פי' שנראה כגי' הספרים ואיתא נמי בפר"ח וכו' וכן צריך לחלק דלעיל אמרינן דבית הסתרים לא בעיא ביאת מים ובפ"ט דמס' מקואות גבי ואלו חוצצים באדם ומחשב בית הסתרים שבאשה אלמא בעי ביאת מים אלא ודאי ההיא לטהרות ובשמעתין לבעלה והא דתניא בפ' החולץ כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה והיינו נדה לבעלה דאי לטהרות מאי שנא דנקט נדה ועוד דומיא דגר ועבד משוחרר דאיירי בטבילת איסור והיתר וה"ק כל החוצץ בטבילת טומאה וטהרה חוצץ בטבילת איסור והיתר ההיא קיימי אהני חציצות דפ' ט' דמקואות דחייצי לענין בעלה שכן דרך הברייתא לעמוד על המשנה אבל הנך חומרי דכלי חרס וסילתא ונמל ומפצי ומפשלת וריבדא ולפלוף שמחמירות יותר מן המשנה דקתני בפ"ט לפלוף שבתוך העין אינו חוצץ ומשמע בין לח בין יבש אינו חוצץ מדלא מפליג ובסילתא ובפתחה עיניה ועצמה וכל הנך חומרי לית הלכתא כוותייהו אלא כהך חומרא דריש לקיש דאיתא אפי' לבעלה ומיהו קשה לפי' ר"ת דבהך משנה דפ"ט דבית הסתרים שבאשה חוצץ דמוקי לעהרות קתני נמי דין לפלוף שבעין שחוץ לעין חוצץ שבתוך העין אינו חוצץ דהא מוקים לה לבעלה וכן פי' הך דהחולץ וכל דבר שחוצץ בטבילה קיימא אמשנה דטהרות דאיירי לבעלה ומה שהקשה מבית הסתרים דשמעתין למתני' דמקואות לא קשה מידי דבסיפא גבי ואלו שאין חוצצין קא חשיב בית הסתרים שבאיש והיינו כשמעתין וצריך ליתן טעם בהך בבא גופה מה חילוק יש בין בית הסתרים דאיש ודאשה ונראה שיש בית הסתרים שהאשה מקפדת ולא האיש ובזה קא מפליג בין איש ובין אשה ולפלוף שבעין איירי דוקא בלח עכ"ל:

נדה ויולדת טבילתן בלילה. כלומר אם רוצות לטבול בזמנן אינן יכולות לטבול קודם הלילה כ"כ הב"י:

אחר אחד לכולן גרס ועי' בפ' תינוקת סי' ו' ומ"ש שם וכן בר"פ בנות כותים:

ובתשיעי משום סרך בתה. ואע"ג דגזירה לגזירה היא משום חומר כרת חששו כ"כ הר"ן וכתב עוד וז"ל ואע"ג דר"ש אתשמיש בלחוד קאי ולא אטבילה דהא אמרי בפ' המפלת בשמעתא דטועה בכ"א תשמש ופרקינן משום דר"ש ואפ"ה היו טובלות כדמוכח התם דאלמא אסור לעשות כן אתשמיש לחוד קאי ובת"כ נמי תנינא ואחר תטהר כיון שטבלה טהורה לעסוק בטהרות אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבא לידי ספק דאלמא אסור לעשות כן אטהרות או אבעילה קאי ולא אטבילה אפ"ה קא אמרי' דכיון דר"ש אסר תשמיש נמי אסרינן טבילה משום לתא דתשמיש אבל ר"ש ודאי תשמיש בלחוד אסר ולפי זה לא גרסי' שמא תבא לידי ספק דודאי כל שהיא משמשת באה לידי ספק אלא הכי גרסי' שלא יבא לידי ספק וכן הגירסא בה' הרב אלפסי ובברייתא שבת"כ עכ"ל אבל בהל' הרב אלפס שבידינו הגירסא שמא תבא כו' וכבר כתבתי בזה בפ' תינוקת סי' ו' דהמרדכי כתב דהרי"ף סובר דר"ש אוסר הטבילה ושם כתבתי חלוף גרסאות שבמקום ההוא ג"כ והא דדייק הר"ן מהך דטועה כבר כתבו התו' די"ל דה"פ ר"ש היא דאמר גבי ודאי זבה דאסור לעשות כן לטבול ביום שמא תבא לידי ספק לשמש שבעילתה תהא תלויה הלכך בהך טועה אע"ג דאיכא בה כמה ספקות דשמא לא היתה זבה כלל ואם היתה זבה אימר הרחיקה לידתה ושמא לא תראה אסורה לשמש לר"ש אבל טבילה תהא מותר אפי' לר"ש דשרי לה לטבול משום טבילה בזמנה מצוה ע"כ:

כבר פשטה כו'. וכ"כ התוס'. והכ"ן ובודאי דשמעתין הכי מוכחת ומכאן תימה על מ"ש רבינו בפ' תינוקת סוף סי' ד' דבימי רבא לא פשטה כו' דאע"ג דודאי דהמימרא דהתם דמייתי מינה ראיה שלא פשטה כן הוא דלא פשטה ואלא מיהת מהכא מוכח דפשטה וצריכין אנו לומר דלאח"כ פשטה אף בימיו בתר דאתמר ההיא מימרא וא"כ אינו מוכיח התם כלל דטעמיה לאו משום חומרא דרבי זירא דדלמא בזמן ההוא שכבר פשטה קאמר לההיא מימרא:

ואז ליכא למיחש לסרך בתה. דשוב לא יבא לידי ספק ליכא למיחש אם תטבול היא ביום סמוך לחשיכה תטבול בתה בעוד היום גדול דמרגשת הבת בכך שתטבול סמוך לחשיכה כאמה כ"כ התוס' ועי' בד"ח.

אשה לא תחוף בע"ש. דבשבת אינה יכולה לחוף משום השרת השערות כ"כ הר"ן ושוב מצאתי כן בשאלתות דלא אפשר למסרק משום דאתיא לאתורי שערה:

אבל להרחיקה כולי האי מע"ש למוצ"ש אסור וכו'. אבל התוס' הזכירו מפירש"י בהפך משום דאתמר בגמ' לעיל מהך א"ר הונא אשה חופפת בע"ש וטובלת בג' בשבת שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת במ"ש אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בד' בשבת שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת במוצאי יו"ט שחל להיות אחר השבת אשה חופפת בא' בשבת וטובלת בה' בשבת. שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת במוצאי שני י"ט של ר"ה שחל להיות אחר השבת ורב חסדא אמר שכן לא אמרינן דהיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר ורב יימר אמר אפי' שכן נמי אמרי' לבר מאשה חופפת בא' בשבת וטובלת בה' בשבת דלמוצאי שני י"ט של ר"ה שלאחר השבת ליתא דאפשר דחופפת בלילה וטובלת בלילה דרש מרימר הלכתא כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר ופירש"י הלכתא כרב חסדא לחומרא דאמר שכן לא אמרי' דהיכא דטבלה יום חול לא תחוף מאתמול ובמאי דאמר רב חסדא כולהו אמרי' דהיכא דטבלה במוצאי ב' ימים טובים אחר השבת חופפת בע"ש ולית הלכתא כוותיה אלא כדמתרץ רב יימר חייפה בלילה וטבלה בלילה ע"כ והוקשה להם מהך דהכא דאמרי' דאינה חופפת ע"ש וטובלת למ"ש דא"כ לא קאי הך פיסקא דהלכתא כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר משום הכי תירצו י"ל דאיכא לאוקמי פסק דלעיל שליל טבילתה במ"ש והוא י"מ אז ודאי תחוף מע"ש ולא תפסיד עונתה הואיל ואינה יכולה לחוף בליל טבילתה ולא ביום שלפני טבילתה ע"כ וכתב הב"י דאע"ג דלא הזכירו ולהרחיק חפיפה מטבילה אלא כשאין מפסיק בין יום דחפיפה ליום דטבילה אלא יום א' בלבד מ"מ מאחר שתלו טעמא בשלא יסתר פיסקא דלעיל הלכך כיון דלההוא פיסקא לעיל כל שהטבילה בליל י"ט או שבת אפי' מפסיק בין יום החפיפה ליום הטבילה ב' ימים שפיר דמי וכן פסק הרשב"א בת"ה וכ"כ הר"ן בפ"ב דשבועות ואע"ג דלא אמרו כך אלא על ב' י"ט של ר"ה אין לחלק ביניהם לבין של גליות דהא דבגמ' הזכירו דר"ה לפי שהיו מקדשים ע"פ ראייה ולא משכחת לדידהו ב' י"ט אלא דר"ה וכ"כ הרשב"א בפירוש בין ב' י"ט של ר"ה או של גליות וכן כתב ג"כ הטור וכתב עוד הב"י דלדברי רבינו שכתב דלרש"י אין להרחיק כולי האי כו' צ"ל דסבר רש"י דלמסקנא דהלכתא חופפת והלכתא אינה חופפת וכו' ליתא פיסקא דפסיקנא לעיל הלכתא כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר וזה דוחק ומש"ה הטור עצמו סתם דבריו דלא כדברי אביו רבינו ז"ל ע"כ:

כגון שחל ליל טבילתה בשבת. וא"ת והיאך תוכל לטבול בשבת והא בפרק מפנין דף קכ"ת אדתני התם דמביאה שמן בשערה פרכינן ותיפוק ליה משום סחיטה ואע"ג דרבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין סחיטה בשטר הא רב אשי דבתראה הוא אומר אפי' תימא יש סחיטה בשער מביאה לה בכלי דרך שערה וצ"ל דרב אשי לאו לאפלוגי אתא אלא אפי' תימא קאמר וראיתי בב"י שכתב וז"ל כתב הכלבו אני תמה היאך אשה יכולה לטבול בליל שבא וי"ט והיאך תנצל מסחיטת שער ולכך אני אומר שראויה הטבילה לדחות עד מוצאי שבת וי"ט ע"כ ואע"פ שהן דברי הראב"ד בס' בעלי הנפש אין לדחות דברי כל הני רבוואתא דשרו לטבול בי"ט ושבת ועוד הכי משמע בהדיא בר"פ במה אשה יוצאה דחששא דסחיטת שער אינה כלום שהרי פסק הרמב"ם בפ' ט' מה' שבת שאין סחיטה בשער וכתבתי טעמו בטור א"ח סי' ש"ל עכ"ל הב"י ושם כתב דטעמו דס"ל דרב אשי לאו לאפלוגי אתא אבל כתב עוד שם דהרמב"ם בפ"ב מה' שבת כתב מביאה לה כלי תלוי בשערה וטעמו משום דאע"ג דאין סחיטה בשיער איסורא מיהא איכא וכמ"ש המגיד בפ"ט וא"כ מוטב לעשות הוצאה ע"י שינוי מבלי איסור אחר מלהוסיף עליו איסור סחיטה ע"כ וא"כ לכאורה אכתי תקשה דאיסורא מיהא איכא בסחיטת שער וא"כ למה תטבול וי"ל דלענין טבילה שלא לבטל העונה ופריה ורביה לא חשו תכמים לאיסור שלהם כלל:

ומיהו גם לפירוש השאלתות נהגו מנהג יפה כו'. דאף לפי השאלתות אינו אסור אלא לחוף מבעוד יום ולצאת מן המרחץ קודם הלילה אבל כששהתה שם עד הלילה חפיפה אריכתא הוא כו'. תוס':

ונזהרות בשבת מליתן תבשיל לבניהם כו'. וכתב על זה הב"י בסי' קצ"ט וז"ל זהירות דנתינות תבשיל לבנה איני מכיר דאטו אם תגע בתבשיל ולא יהיה לצורך בנה מי לא חיישינן והרי על כרחך נוגעות בתבשיל שאוכלת ואף אם תזהר מלגע בו כגון שתאכל בכף ולא תגע בתבשיל כלל כמו ששמעתי שיש מורין כן מ"מ כיון דידים עסקניות הן א"א שלא תסיח דעתה שעה אתת או רגע אחת ותגע ולאו אדעתה ועוד שיותר נכון היה להזהירן שיבדקו ידיהם וכל גופם בשעת טבילה ואם ימצאו בו דבר חוצץ יסירוהו ולא יהיו ידיהם אסורות בשבת מליתן תבשיל לבנה ומלאכול כדרכן דמה ענין עיון ובדיקה זו אצל חפיפה דדוקא חפיפה שא"א לעשותה בי"ט התירו להרחיק ולעשותה מע"ש אבל עיון ובדיקה שאפשר לעשות בי"ט למה תסמוך על מה שבדקה בע"ש ולא תבדוק בשעת טבילה ואפי' להר"ר שמעיה (דלקמן בסמוך) שסובר שחפיפה הוא אף בגוף במקום שתמצא עליו דבר חוצץ יכולה היא לחופפו במים חמין וכיון שצריכה לבדוק ידיה וגופה בשעת טבילה למה לא תגע בתבשיל ובכל מה שמרצה עד שעת בדיקה סמוך לטבילה ואדרבה יותר נראה שאין להנהיגה ליזהר בכך פן תבא לזלזל בבדיקה דסמוך לטבילה דעזרא לא תקן אלא חפיפה אבל עיון ובדיקה דאורייתא (כמ"ש בד"ח סעיף קנ"א) ולפיכך אין להקדימה לטבילה הרבה ואפי' היכא דלא אפשר וכל שכן בדאפשר כגון זו שיכולה לבדוק ולעיין גופה סמוך לטבילה וכ"כ הר"ן אהא דקדימת אשה לחוף מע"ש או מעי"ט דלכולהו פירושי בחפיפה שהיא תקנת עזרא בלבד הוא דמקילין אבל לעיוני אי איכא מידי דחייץ בגופה דהוא מדאורייתא לא מקילין ע"כ וכן דעת הרשב"א ועוד אפי' לדסברי דעיון ובדיקה אינו מדאורייתא אלא בכלל תקנת עזרא וכדמשמע מתוך דברי הטור בריש הסי' ואיכא למימר דאין להפריד העיון והבדיקה מהחפיפה מ"מ הוא דבר שא"א לעמוד בו שלא ליגע בתבשיל ולא שום דבר חוצץ הלכך שלא להזהירה ליזהר בכך עדיף טפי אלא מזהירין אותה שבשעת טבילה תבדוק כל גופה ושערותיה שלא יהא עליה דבר חוצץ דגם מלמדין אותה לקשור שערותיה וכו' וכן הרשב"א והר"ן לא הזכירו זהירות מליתן תבשיל לבנה כלל עד כאן דבריו ועי' מה שאכתוב קצת יישוב בזה בספר דברי חמודות בס"ד.

כב"ה דמתירין כו'. ועי' בפ"ב דביצה ס"ס ט"ו:

שלא יתלכלכו. כלומר קושרים שערותיהם בע"ש כדי שלא יתלכלכו קודם טבילה כ"כ הב"י ומ"מ בסוף דבריו שכתבתי לעיל. דדחה שלא להזהיר מליתן תבשיל לבנה לפי שע"י כן זהירה ולא תשכח מלעיין ולבדוק עצמה סמוך לטבילה. מסיק נמי דקשירות שערה לא מהאי טעמא שלא יתלכלכו הוא דהא צריכה לעיין ולבדוק סמוך לטבילה ואם תמצא לכלוך תסירנו אלא טעמא כדי שלא יסתבכו זה בזה מש"ה צריכה לקשור אותם ע"כ. ובטור כתוב שלא יתבלבלו והב"י לא הרגיש בזה:

דתרי קולי בהדי הדדי לא מקילינן. ול' התוס' לא אשכחן דשרי הגמרא וכן הוא במרדכי והנהו תרי קולא דעבדינן בעירוב כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ו) לא דמי להכא דהתם לא בענין אחד הם בהדי הדדי דהך באדם והך בכלים:

ובערוך פי' והלא כו' ולחוף. וכלומר וזה משמע כפירוש הר"ר שמעיה בשם רש"י:

לעיל. סי' כ"ד ז':

ונהגו בנות ישראל כו' והתוס' דפרק מרובה כתבו מההיא דדודי חסרת דכך נהגו אף בימיהם וגם הר"ן כתב כן ועוד הביא ראיה מדאם סמוך לחפיפה טבלה א"צ לחוף ואי לאו דנהגו לשטוף כל גופה מאי הוה אי חפפה שערה בלבד כו': 0הדרן עלך הלכות מקואות וסליקא לה מסכת נדה