מעדני יום טוב על נדה, הלכות כלאי בגדים

גרסי' בגמ' ת"ר בגד שאבד בו כלאים כו'. וכתבה רבינו לקמן בסי' ה':

וכיון דלא ידיע אימור מנתר נתר. פירש"י ודאי נפל טעמו דאי לא מחשבינן ליה כודאי היאך שרינן מספק והא קי"ל כל ספק דאורייתא לחומרא ומטעם זה השיגו הראב"ד להרמב"ם שכתב בטעם הדבר שכל איסור ספיקות מד"ס ולפיכך הקילו בספק וכתב עליו הראב"ד אמת הוא שכל הספקות אינן של תורה מיהו קי"ל כל ספק איסור תורה לחומרא ובדרבנן לקולא עכ"ל ולכך נתכוון רש"י לפרש דאימור כו' ודאי מחשבינן ליה ואע"ג דבאמת אינו ודאי גמור יש לומר דמכיון שהוא קרוב לודאי הלכך לא הוה בכלל איסור ספקות שאמרו לחומרא אלא ודאי הוא ולקולא ולענין השגתו של הראב"ד על הרמב"ם תירץ הכ"מ דיש לומר שחכמים ז"ל שאמרו כך הם אמרו דספק זה יהא לקולא מפני שהוא מילתא דלא שכיחא עד כאן ועיין בד"ח:

בריה דרב יוסף ובגמרא דרב ייבא:

והא כיון כו'. ובגמ' הגירסא וכיון דלא ידע אי נתקיה שרי וגירסת הספר יותר נכון אלא שיש לגרוס וכיון כו':

אמאי הוצרך להתיר כלאים בציצית. כדאיתא בפ"ק דיבמות דף ה':

והלא התכלת צריך להיות סרוק לבדו כו'. שהן הן שני חוטי תכלת לבדן כדאיתא בהלכות ציצית:

קשה דא"כ אמאי הוי האי חוטא כו' ספיקא דרבנן. כלומר דמדהצריכה התורה להתיר כלאים בציצית על כרחך לא בעינן שיהיו שועין וטווין יחד אלא אם הם ארוגים יחד אע"פ שכל אחד שוע וטווי לבדו הוי דאורייתא ובתוס' ליתא לקושיא זו:

כדתנן במסכת כלאים. פרק בתרא והוא לקמן בסימן י"ב:

לפי שהחוט מתעקם כו'. ונלוז מלשון אל יליזו כדכתב רבינו שם:

והא דאיצטריך כו'. קאי אליבא דמר זוטרא:

ה"ג תן תכלת ותן לבן. וכן הוא בתוס':

אלא משום טווי לחודיה נקטיה. וא"ת וארוג דנקט ברישא למה לי יש לומר דכיון דאריג נמי מדרשא דיחדיו נפקא ליה נקטיה נמי כי היכי דנקט טווי משום דמדרש דנוטריקון נפקא ליה:

אין לך קרוי צמר אלא צמר אילים. דמדלא כחב בצמר לומר ששלחן עם הצמר וכתב צמר ש"מ שאין צמר אחר הקרוי צמר בלא שם לווי ולכך לא הוצרך לכתוב בצמר דסגי ליה במאי דכתב צמר שאין מקום לטעות ולומר ששלח צמר אחר וצמר שבכתוב מוסב גם אכרים שהם נקבות דהיינו כבשים:

אבל לא פשתן שלם. וכן הוא בפי' הר"ש אבל בירושלמי שלנו הגירסא של ים:

ה"ג אם רוב מן הגמלים מותר. פי' לערב בו פשתן:

ליטרא ועוד. לאו דוקא ולכך השמיטו בטור סי' רצ"ט:

ה"ג מה מפליג מה דאמר רב כשעשאו בגד בפני עצמו ומסיים בהא נמי בירושלמי מה דאמר ר' ירמיה בההוא דבעי מערבתא עם חורן:

לא ימכרנו לעובד כוכבים. עיין בפ' כל שעה סימן כ"ז:

אבל עושה אותו תכריכים למת. עיין סי' י:

שנארגו בבגד. לא הוצרך לדקדק ולהאריך אע"ג דהתם קתני גבי צמר בכור בגד וגבי שיער דנזיר קתני שק הא כי אורחיה והא כי אורחיה:

צורת ציפור מן השער. נ"ל דגרס מן האיסור כלשונו של רש"י ז"ל:

דאין כאן אלא אחת של איסור. כלומר שזהו הוא האיסור בעצמו שנתערב זה בזה ולשון התוס' אבל כלאים ששניהם היתר ונאסרים ע"י תערובות כך אסור המרובה כמו המועט ורש"י כתב בשלהי תמורה דעיקר איסור כלאים לא אסרה תורה אלא ע"י תערובות וכלאים מתרגמינן עירובין ולא שייך בהו ביטול ע"כ:

ולא מקרי בשר בחלב בלא נתינת טעם. כלומר שזה שהוציאה התורה איסור בשר בחלב בלשון בישול ש"מ שאין איסורו אלא כשיש בו בנותן טעם שזהו לשון בישול והכי איתא בגמרא דכל הבשר דף ק"ח:

פי' שני חוטין של צמר. עיין לקמן סימן ט"ו ועיין בד"ח דהכא ודהתם:

הייתי אומר לא יפשיל הקופה לאחוריו. לשון הטור סימן ש"א קופה של כלאים ונ"ל שר"ל קופה שהיא מלאה בבית קיבולה מבגדים של כלאים. אבל אין נראה שר"ל קופה עצמה שהיא כלאים ומצינו קופה שהיא בגד של לבישה כדלקמן סי' י"ח דההיא ודאי דהוי העלאה של לבישה המהנה את הגוף ואסירא דאי הפשלה דלאחוריו שריא בכלאים אם כן הצנועים דלקמן סימן י"א לא יהיו צריכין להפשלה במקל אלא הפשלה אף בלא מקל תסגי להו:

ונראה דדוקא בכלאים דאורייתא כו'. תימה לי לישנא דונראה שכתב והרי הדבר מוכרע ומוכרח מפי התלמוד דמסיק:

בלאו דלא תסור. לא כשאמרו לו בדבר של תורה אלא בדבר שאינו של תורה אלא של דבריהם וכדמסקי התם דכל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור:

שעה אחת. כלומר לפי שעה:

אין מדקדקין לא במת כו'. לכאורה לענין הלויית המת מיירי שאין מדקדקין בבית המדרש אם יצאו ללוותו או לא יצאו וישבו וילמדו אלא דבפ' האשה שנתארמלה סימן ה' מסיק רבינו מהסוגיא דבגמרא דהתם דאין הפי' כן אלא דמיירי בכהן היושב בבה"מ וטומאה מאהלת עליו כו' ובהא נמי מסיק דבגמרא דידן פליגא דלא שרי אלא בטומאה דרבנן ע"ש והר"ש כתב וז"ל פי' אין מדקדקין במת להחמיר לענין דברי תורה שאסור לדבר לפני המת כדאמר ר' יוסי הוה מתני ולא הודיעוהו שהיה שם מת עד שיצא ע"כ ומה שכתב עד שיצא הוא כפי גרסתו דלא גרס מאן דיתיב כו' ולפי זה ר' יוסי תלמיד היה שישב לפני רבו ולמד ורבו לא אמר לו כלום מאן דנפיק כו' כלומר עד שיצא כו' ובקצור דפ' מי שמתו סי' י"ב כתוב ג"כ. כפי' הר"ש דמיירי שהמת הוא בבה"מ ולומד שם:

ה"ג והמלביש כלאים:

מין מעיל כו'. כ"כ רש"י בריש במה מדליקין שיריים מעיל העשוי מעיקר משי:

שבים המלח כו'. כל זה הוא לשון הרמב"ם בחבורו הלכות כלאים ריש פרק י' ונראה לי דז"ש ים המלח לא נתכוון לאותו שבכתוב שהוא בארץ ישראל למזרחו אלא לכל הימים שהם מלוחים נתכוין דבירושלמי וכן בבלי ריש פרק במה מדליקין קאמר עלה דשאלתינהו לכל נחותי ימא. ולא משמע דלאותן שמפרשים בים המלח קאמר אלא לכל הימים והרמב"ם ידע כי אינם מצויים אלא בימים שהם מלוחים ולכך כתב ים המלח:

דדמו לצמר או לפשתים. כלומר הכלך דומה לצמר כמו שכתבתי כבר והשירים דומה לפשתן וז"ל הרמב"ם בפירושו שירים וכלך מיני משי הם וידמו כאילו הם צמר ופשתים מפני שאחד מהמינים ההם חלוק כמו הפשתים השני יש לו יבשות והוא שעיר כמו הצמר:

התירו בשאין בשרו נוגע בהן. דאי בשרו נוגע אסור שאע"פ שהן קשים היינו שאינם רכים כשאר בגדים כמו היריעות והשלמות אבל אינם קשים כל כך כמו המרדעת של חמור ולפיכך הכרים והכסתות לא הותרו אלא כשאין בשרו נוגע בהן וכדמסיק רבינו לקמן סי' י' ועיין עוד מזה לקמן סי' כ':

ובנתון על גבי אצטבא. פי' הב"י סי' ש"א דנראה שהיא אצטבא של עץ או אבן ובירושלמי הגי' מסטווה וכך שמה בלשון ערב והטור נראה שמפרש דמסטווה היינו קרקע ע"כ:

ונתון על גבי מטה אסור כו'. לשון הר"ש על גבי מטה של חבלים נשקע תחתיו וצידי הכר עולים עליו אבל צדדים של עץ קשה ואינו נשקע ע"כ ולשון הסמ"ג ריקם ומונח על תבן אדם נשקע באמצעיתו ונכפפים הצדדים עליו:

ומשמע התם דמיירי בטלית של קטן וגדול יוצא בה עראי. נראה לי דה"ק וגדול יוצא בה עראי כלומר עכשיו הוא יוצא בה עראי אפ"ה אסור ומיהת מיירי שאפי' אין דרכו של גדול לצאת בו עראי כשהוא רוצה לצאת עראי דהכי איתא התם דאדתניא טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בה דרך עראי חייבת בציצית אין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו אע"ג שהגדול יוצא בה עראי פטורה וכן לענין כלאים והוינן בה מאי וכן לענין כלאים אילימא וכן לענין איסורא דכלאים פירש"י דאי אין קטן מתכסה בה אין בה משום כלאים אם נארג בה כלאים ע"כ והא אנן תנן אין עראי בכלאים פירש"י כלומר אין דין עראי בכלאים שאע"פ שאין הגדול יוצא בה עראי יש בה משום כלאים אם נארג בה כלאים ע"כ והשתא הא דקתני בסיפא אע"פ שהגדול יוצא כו' על כרחך ה"ק אע"פ שעכשיו יוצא כו' אבל ודאי שכיון שהוא קטן כל כך עד שאין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו שאין הגדול דרכו להתכסות בו כלל ואפי' לצאת דרך עראי ואפ"ה אסור בכלאים בשעה שלובשו בעראי וכך נ"ל לפרש דברי רבינו ג"כ דה"ק והגדול יוצא כו' כלומר עכשיו אבל לא שכך דרך יציאתו אפי' לעראי והר"ש כתב בזה הלשון ומשמע דאיירי בטלית קטנה אע"פ שאין הגדול יוצא בה עראי ע"כ וכתב ב"י דשמא ט"ס יש בדברי הר"ש ול"נ לפרש דבריו כמו שכתבתי ואין כאן שום טעות ולישנא דברייתא הוא דנקט ובודאי שהברייתא כך מפורשת אע"פ שהגדול יוצא כו' כלומר עכשיו יוצא לפי זו השעה אבל ודאי אין מדרך הגדול שיצא בט"ק כזה ואפי' כשיוצא עראי:

אפי' ע"ג עשרה לבושים ואע"פ שאינו נהנה ממנו. הר"ש:

אפי' לגנוב את המכס. כדי יציאת השער שנוטל בו המכס. הר"ש:

דקי"ל כר"ש וכו'. וא"ת והא מודה ר"ש בפסיק רישיה וא"כ כשלובשו שלא ע"ג עשרה לבושים פשיטא דמתחמם ונהנה ממנו ואפילו לפי' הערוך שכתב רביע בר"פ הבונה דאינו מודה אלא בדבר שהוא נהנה והא הכא דנהנה הוא ומיהו י"ל דעל לבישה עצמו אינו נהנה ולכך שרי לפי' הערוך אבל למאי דדחה רבינו שם לראיות הערוך וסובר דמודה ר"ש בכל פסיק רישיה ואע"פ שאינו נהנה א"כ הכא אמאי שרי וי"ל דשאני איסור בגדי כלאים כיון דאפקיה קרא בלשון לא תלבש ש"מ שלא אסרה תורה אלא כשיתכוין ללובשה והיה נ"ל ראיה מהירושלמי דסוף הסי' במכוין לשם מלבוש אלא דהתם לאו דוקא בכוונה תליא מילתא כמו שכתבתי שם בד"ח בס"ד ושם מצאתי בשלטי הגבורים דפרק במה בהמה דהכא מיירי דלא הוה פסיק רישיה ועיין עוד בסוף זה ההלכה בס"ד:

ה"ג שמסתפגין בהן אחר. וכך העתיק הטור:

לא יתן המרדעת על כתפו כו'. וטעמא דאינו מותר משום שהוא קשה אלא בהצעה שהיא מדרבנן אבל לא בהעלאה. ב"י:

אמר רבי אמי. ובגמרא א"ר מני א"ר ינאי ועיין לקמן:

אלא לספדו גרס. וכ"כ ג"כ באלו מגלחין סי' קכ"ז וצריך לומר דהיינו שבשעת ההספד מניחין עליו בגדים לכבודו:

נעשה חפשי מן המצות. שהאדם כשימות בטלו ממנו כל המצות ואינם חייבים החיים לנהוג בהם איסור ולא שום מצוה ממצות הכתוב כגון ציצית ותפילין ומזוזות ודומה לאלו לשון הרמב"ם בפירושו ועיין בדברי רבינו בפ' ואלו מגלחין סי' קכ"ז ביישוב מה שמקשין דהא הוי לועג לרש:

והלכה כר' יוחנן שהיה רבו של ר' אמי. אבל צ"ע לפי גרסת הגמרא וכך העתיק גם כן רבינו בפרק אלו מגלחין דגרס ר' ינאי ובפרק אלו טריפות סימן ל"ו דחה לדברי ר' יוחנן כנגד רבי ינאי לפי שרבי ינאי רבו של רבי יוחנן היה וצ"ע:

אבל כרים וכסתות רכין הן. כלומר שאינם קשים כל כך כמרדעת אבל מ"מ קשים הם קצת כמ"ש לעיל סי' ח' וכך הם דברי רבינו ירוחם שכתב גבי מרדעת כלשון הזה לרכוב עליו מותר אפי' בשר נוגע בה ולא חיישינן שמא תכרך עליו נימא כדאמרינן לעיל גבי כרים וכסתות משום דמרדעת קשה יותר מכרים וכסתות ע"כ. ב"י:

תופרי כסות כו'. טעמא דהנך כטעמא דרישא. הר"ש:

דדבר שאין מתכוין מותר כו'. ועיין לעיל סעיף ח' לקמן בסוף ההלכות:

גלופקרין שמכסים המטות וכ"כ הר"ש גם רבינו כתב עוד כן בפ' במה טומנין סי' י"ג וכתב דבפ' במה אשה סי' ב' כתב גלופקרין שתולין אותה לכלה לכלות ממנה זבוב כו':

מעפורת גרס ובפ' כל כתבי (שבת דף ק"כ) גבי י"ח כלים דא"ר יוסי שמצילין בשבת מני בברייתא מעפורת ופרש"י מעפורת לעטף ראשו:

ה"ג צריך להתיר תפירתן ולתפרן בקנבוס וכן הלשון בטור סי' ש"ב:

ומחופים בפנים בלבדים כו'. עיין בד"ח סעיף ל"ח:

אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג שנאמר וכו'. כבר כתבתי בזה לעיל סי' ג' ושם פירש רבינו לדין שוע כו':

גלוז לשון עיקום כמו כו'. ולשון הר"ש נלוז ומליז מרחיק את ישראל מאביהן שבשמים לשון אל יליזו מעיניך והרמב"ם בפירושו כתב נלוז ומליז הוא נוטה מן האמת ומרחיק רחמי הקב"ה ממנו לעבור מצות שצוה הקב"ה בדבר שאין בו תאוה שתכריחהו וזה עון גדול וגזרת נלוז ומליז מגזרת אל יליזו מעיניך:

סיף ל' סוף וקצה ובמשנה הגי' פיו והוא ג"כ לשון פה ושפה ולקמן כתב פיף ונראה שהוא ט"ס ):

ה"ג בתכיפות קודם שיקשור ויחגור בו ותמיד היה וכן העתיק הב"י סי' ל':

מלשון וכולן רשאין כו'. דפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ"ו:)

ע"י חוט של תפירה שאינו של פשתן אלא דקנבוס:

ותלה הטעם כו'. הטור העתיק ולא תלה הטעם כו' וכן צריך להגיה דאל"כ אינו נקשר עם מ"ש וכ"כ העושה בגד מצמר גמלים כו' וכ"כ ב"י וכתב עוד שאע"פ שלשון הרמב"ם אם קשר גדיל של צמר כו' לאו למימרא שקשר הגדיל של צמר בשל פשתן אלא היינו לומר דע"י הרצועה שבאמצע הם קשורים וכך הם דבריו שבפי' המשנה וז"ל סרק של צמר בשל פשתן הוא להדביק מחגורות או אזור אבנט מצמר ואחד מפשתן ברצועות עור בין שניהם כדי שיקשור קצה עור באזור הצמר וקצה האחר באזור הפשתן ומכאן שאסור לתפור בגד צמר בבגד פשתן ואפי' בחוטי משי או בחוטי צמר גפן ע"כ ובחבורו כתב שכלאים זה הוא מדאורייתא:

והעביר את המחט פעם שנית. כלומר בראש החוט השני:

אע"פ שקשר שני ראשיו על שפת הבגד לא הוי חיבור והטעם נ"ל שאין זה דרך קשירה לחבר שני בגדים כאחד ולפיכך לא הוי כלאים ועיין בסוף פירקין מ"ש על הירושלמי דהתם:

וחברן יחד כו'. ל' הר"ש ותכף החתיכות זו בזו בב' תכיפות:

אע"פ שמחוברין גרס:

ואסור להתכסות בשק. או בקופה. טור סי' ש':

וה"ה לכל כלים. וז"ל הר"ש בסל ובקופה הוי בעי למימר בירושלמי דשרי לפי שרגילין להחלק זה מזה יותר ומסיק דאסור:

הוא ובנו מהו שיצטרפו כו'. וה"ה לאחרים בכה"ג דמסיק אלא אורחא דמלתא נקט שדרך האב לשאק את בנו ולפעמים קושר אותו עמו כדי שלא יפול וכ"כ הב"י סוף סי' ש':

ואח"כ הקיף כו'. זהו פי' דועגל וכו' שהוא ענין עיגול והיקף:

וכתב ר"ח ז"ל. בטור כתב ר"ת ז"ל:

לפי שיכול להוציא כו'. דחד מסריך סריך לחברו תוס' בספ"ק דביצה:

הוי כשק כו'. נראה שכתב כן כדרך שכתב לעיל סי' ט"ו לפי מנהג העולם כו' וה"נ לפי מנהג העולם כתב כך וכמו דלעיל יש חולקין כמ"ש לעיל שם בד"ח כך גם בכאן נחלק הרמב"ם וסבר שהוא כלאים מה"ת:

ובלבד שלא יטרוף. ולשון הרמב"ם ובלבד שלא יכרוך והב"י העתיק ללשון הרמב"ם שלא יכרוך:

מפני מה אמרו וילון אסור. ובפ"ק דיו"ט כתב רבינו מפני מה אמרו וילון טמא וכן גי' רש"י ז"ל והתוס' שם הסכימו לאותה גי' ומ"מ כתבו דבה"ג גרס אסור אלא שהם דחו לאותה גירסא כמ"ש שם בס"ד:

והא דקאמר אלא בקשים מיירי כו'. דאוקימתא דבקשים דחי לשינויא דבוילון כדקאמר אלא ומוקים בקשים בכל מיני בגדים שהם קשים:

ותניא בתוספתא. ומייתי לה התם בגמ':

למדינה. פי' בירושלמי דכל שחוץ למקדש מדינה קרי ליה וכך פרש"י ברפ"ד דר"ה ואע"פ שהרמב"ם לא פי' כן וכתבתי בזה בתוי"ט בפ"ק דשקלים משנה ג':

אבל בהצעה שרו. וכך מסקי התוס' שם ביומא ודלא כפרש"י שפי' דשרו לגמרי דהעלאה דומיא דלבישה כו' דהא קשיא ההיא דערכין דמוכח דלגבי כהנים אשתרי כלאים והר"ן בסוף פ"ק די"ט כתב שאפשר לקיים דברי רש"י ז"ל לפי שתרצו הקושיא בשם הרז"ה ז"ל דכי אמרי בבגדי כהונה מותרים משום דקשים הם היינו דוקא באבנט שהיה קשה מפני שהיו חוגרים בו מתניהם וכלאים של פרחי כהונה אינו אלא באבנט דפרחי כהונה ודאי כהנים הדיוטים הם שאין בגדיהם כלאים אלא באבנט בלבד ודאמרי' בערכין דאשתרי כלאים לגבייהו היינו לגבי כ"ג בשאר בגדים שהיו רכין לפי שעשויין ללבישה ע"כ וכתב עוד דכי משני אלא בקשים דלפרש"י לגמרי שרו ה"ה דה"מ לשנויי בשאין עשויים להעלאה ככרים וכסתות ולהצעות אלא דהא לא איצטריכא ליה דמתני' היא בפ' בתרא דכלאים הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן ע"כ לפי זה לא היה כתוב בפרש"י בספ"ק די"ט כמו שהוא לפנינו בפרש"י גבי נמטא גמדא דנרש שריא דפי' שריא לישיבה ובודאי שלפי מ"ש לפנינו בפירש"י דבריו סותרים אהדדי וכבר כתב הב"י משום כך דאין דעתו של רש"י ידוע לנו:

לא שיהא דין קשים גרס וכן העתיק הב"י סי' ש"א:

יש עושים אותו של צמר כו' אין בהם משום כלאים. כלומר אם יש בו פשתן ג"כ:

ודבזרני יש בהן משום כלאים. ותימה דהתם בספ"ק די"ט קאמר רב אשי דאחד זה ואחד זה אין בו משום כלאים דאין דרך חימום בכך וידוע דהלכה כרב אשי דבתראה הוא ובספ"ק די"ט סתם רבינו וכתב דבתרוייהו אין בהם משום כלאים והראב"ד הקשה מכאן על הירושלמי שהביא רבינו לעיל סי' ט' כשהיו מביאים ביעתא לר' אבינא במפה דאית בה כלאים לא מקבל דהא מהכא מוכח דכל כה"ג לית ביה משום כלאים אלא דגמרא דידן פליגא אירושלמי וא"כ קשיין הני פיסקי אהדדי והכ"מ תירץ דל"ק דאפשר לומר דגמרא דידן ל"פ אירושלמי משום דאע"ג דבצררי דפשיטי וביזרני קאמר דאין דרך חימום בכך ביצה חמה שאני שהוא נהנה בבגד שמונעו מליכוות בחום הביצה ובימי הקור נהנה שהבגד מתחמם מהביצה ומחמם ליד ע"כ:

ירושלמי בהלכה ה' דפ' בתרא דכלאים:

שמואל אמר מותר. נ"ל דטעמיה כההיא דתוספתא חלוק של צמר שנפרם וכפי מה שפירש בו רבינו לעיל סי' י"ט דהא ה"נ דכוותה ולפי זה צ"ל דמיירי שהקשירה היא בענין שיכול להוציא הבגד מתוך הכריכה של החוט בלא התרת הקשר ואי הכי ה"ל להירושלמי לפרש דדוקא בכה"ג הוא דשרי ועוד דתקשה מ"ט דר' דאסר וגם הוא דוחק לאוקמא בכה"ג דהא מסתמא אינו נעשה בענין כך שהרי הוא קושרו כדי שיהיו הפריטי צרורים ומונחים ומסתמא קושרו הדוק הדוק וגם לפי כן היה לו לרבינו להביא לו ראיה מן הירושלמי לזה לעיל בפירושו להתוספתא לכן נראה בעיני דהיינו טעמיה דשמואל דמתיר לפי שאין זה קשר של קיימא שכך הוא צורר בגולתא או בסדינו כדי שיהיו מצויים אצלו להוציאה תמיד בכל עת ובכל שעה ומצינו חילוק בין קשר של קיימא לשאינו של קיימא גבי הך תוספתא דריש סימן דלעיל לובש אדם שני חלוקים כמו שנתבאר שם בספר דברי חמודות ועוד יש לומר דבלאו טעמא שאין זה קשירה דעבידא להתקיים שרו הכא משום שאין זה דרך קשירה כלל וכי הא דקושר שני ראשיו על שפת הבגד דלעיל סוף סימן י"ז:

ואסור משום כלאים. וכך סתם רבינו בפ' במה בהמה ותימה דמאי שנא מהא דלא ילבש כלאים להעביר המכס דלעיל סי' ט' דמוקים לה רבינו דלא כהלכתא דאנן קי"ל דדבר שאין מתכוין מותר וכך פרש"י אדהכא דקסבר דבר שאין מתכוין אסור ובהגהת אשר"י שם כתב על פרש"י וז"ל משמע לדידן דקיימא לן דבר שאין מתכוין מותר שפיר דמי ע"כ ומצאתי בב"י סי' ש' שכתב דרבינו ירוחם תמה על הרא"ש שלא חלק בזה כלל וכתב לאסור ואנן קי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר ודמיא לההיא דמוכרי כסות ע"כ ושוב מצאתי עוד בשלטי גבורים דפרק במה בהמה שכתוב שם וז"ל רש"י פירש הטעם דאסור הוא מפני שמתחמם בכלאים וס"ל לההוא תנא דבר שאין מתכוין אסור וא"כ לדידן ד קי"ל בכל התורה כולה דבר שאינו מתכוין מותר הכא שרי דהא לא פסיק רישיה הוא דאי פסיק רישיה הוא לא היה צ"ל דאתיא כמ"ד דבר שאין מתכוין אסור והנה הרי"ף ומיי' פ"י מהל' כלאים וסמ"ג לאוין רפ"ב והטור י"ד סימן ש' הביאו דבר זה לפסק הלכה ופסק דכי כרכן וקשרן שאסור לתת החבלים בידו וקשה דהא דבר שאינו מתכוין הוא ושרי וא"ל דס"ל דגבי כלאים דבר שאינו מתכוין אסור דהא גבי מוכרי כסות כולהו פסקו דאם אינו מתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים שרי כר"ש ולתרץ קושיא זו צ"ל דלדידהו הוי האי מילתא פסיק רישיה כי אע"פ שאינו מתכוין לחמם ע"כ מתהנה והוי פסיק רישיה א"נ מיירי דמתכוין לחימום והלכך אסור אבל קשה למה לא הזכירו דבר זה שום א' מהם כלל ועיקר כי באמת הקושיא עצומה והר"ן ס"ל דדעת הרי"ף הוא דשרי לפי שהוא דבר שאינו מתכוין ולא הביאה לסוגיא זו אלא לפרושי למתני' ואם כך הוא דעת הרא"ש לומר דהוה דבר שאין מתכוין מה מאד תקשה על הטי"ד שפסק כאן להדיא לאסור ובדבר שאיו מתכוין לענין כלאים פסק להתירא וצ"ע עכ"ל ומבואר הדבר דבעל שלטי הגבורים אשתמיטתיה לדברי רבינו דהכא בהל' כלאי בגדים דפסק בהדיא לאסור וא"א לומר בכאן דלפרש המשנה דבפרק במה בהמה קאתי והלכך אין על בעל הטורים קושיא שהוא נמשך אחר פסק אביו ז"ל אבל הנכון בעיני דתירוצו הראשון של בעל שלטי הגבורים דהוה פסיק רישיה הוא האמת לפי שבודאי שע"י שאוחז החבלים בידו וכדי למשוך בהן הבהמות שהוא צריך שיאחוז אותן היטיב כדי שלא ישמטו ממנו ובשביל כך א"א שלא יתחמם מהם והוי פסיק רישיה ולכך אסור הכא וזה נראה ג"כ שהוא דעת הרי"ף שמ"ש הר"ן דלא הביא הסוגיא אלא לפרושא למתני' הוא דוחק כ"ש מאחר שהרמב"ם פוסק לאיסור נראה מזה שכך סובר שהוא דעת הרי"ף שכך הוא דרכו של הרמב"ם להיות נמשך בפסקיו אחר הרי"ף ובד"ח אכתוב להרמב"ם תירוץ אחר בשם הב"י:

אספלנית מלוגמא ורטיה. ל' הרמב"ם סמרטוט שמניחים עליו אספלנית וכו': 0תמו הלכות כלאי בגדים