מעדני יום טוב על מנחות, הלכות טומאה

רבי חזייה לההוא גברא כו'. לא ידעתי מקומו ):

ולכך שינה כו'. עיין לקמן סימן ז':

ה"ג בס"א ולכך שינה הלשון כאן שבכל מקום נאמר בני אהרן הכהנים וכאן נאמר הכהנים בני אהרן להזהיר הכהנים על בניהם:

ואמרת אליהם כו'. ג"ז בת"כ שם:

ת"ל לנפש. וכן כתב ברי"ף וכן העתיק הרמב"ם ברפ"ג מהלכות אבל אך בת"כ אין הגירסא כך דה"ג התם ת"ל ואמרת אליהם לרבות את הטומאו' הפורשות מן המת לנפש לא יטמא בעמיו כו' כדבריש סימן דלקמן וכתב הכ"מ דהרמב"ם סובר כיון דילפינן לדם ה"ה לשאר טומאות הפורשות מן המת דמאי שנא ולא הוה צריך קרא למילף שאר טומאות הפורשות אלא אסמכתא בעלמא הוא ע"כ ובב"י אכתי לא ידע דברייתא זו בת"כ היא:

על המת ועל כזית כו'. ובגמ' על כזית מן המת מגלח על המת לא כ"ש ומשני כדאמר רבי יוחנן לא נצרכא אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין ורבא אמר ל"נ אלא לרוב בנינו ולרוב מנינו שאין בהם רובע עצמות ועיין לקמן בסמוך ובשאין עליהם כזית בשר כדאמר רבי יוסי בברייתא:

ועל מלא תרווד רקב. ומפרש בברייתא בגמרא דאין הרקב מטמא אלא כשנקבר המת ערום בארון של שיש וכיוצא בו שאין שם רקבון אחר אלא מגופו של מת ותו תניא דמת שחסר אין לו רקב:

על השררה ועל הגולגולת. אפילו אין בהם בשר כך פירש הברטנורה וגם פירש דאו או קתני ובגמרא בעיא היא ועיין בדברי חמודות:

שיש עליו בשר כו'. קאי נמי אאבר מן המת ולשון רש"י שיש עליהן וכ"ה במשנה פ"ב דאהלות וכן העתיק רמב"ם פ"ז מהלכות נזירות ופ"ג מהלכות טומאת מת:

ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם. מסקינן בגמ' דמפי השמועה מפי חגי זכריה ומלאכי אמרו דאע"ג דלתרומה ולקדשים רובע עצמות ורביעית דם מטמא באהל לסתור לנזיר ימי נזירתו בעי חצי קב וחצי לוג:

על מגען. חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע שא"א שיגע בכולו שהרי אינו גוף אחד. ברמב"ם בפ"ז מהלכות נזירות:

והפרעות. פירש"י תחת אבנים כו' וכ"כ רבינו לקמן ריש סימן ט' ועיין מה שאכתוב שם:

ורביעית דם. אפילו על משאו:

ואהל ורובע עצמות כו'. פי' הברטנורה אם האהיל על רובע כו' ולפירושו וי"ו דורובע יתירא והרמב"ם פי' ואהל ר"ל שנגע באהל המת או אם האהיל על רובע עצמות והוא ענין מה שנשנה ורובע עצמות ע"כ:

וכלים הנוגעים במת. שהם מטמאים כמת עצמו והנוגע בהם טמא טומאת שבעה וכתב הראב"ד בהשגות פ"ז מהלכות נזירות וז"ל פי' בעודם נוגעים שאינם מטמאים טומאת ז' אלא בחיבורין עכ"ל ועיין בד"ח:

על אלו אין הנזיר מגלח. לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו עד שיטמא מטומאות שהן מעצמו של מת כ"כ הרמב"ם וכ"כ התוס' בד"ה ורביעית דם: ב

רא"א יטמא כהן ואל יטמא נזיר. תמיהני מאי מייתי מר"א הא חכמים פליגי עליה התם במשנה ואומרים יטמא נזיר ואל יטמא כ"ג וטעמא דר"א מפרש במשנה דנזיר קדושתו חמורה שמביא קרבן על טומאתו וטעמייהו דרבנן דקדושת כהן קדושתו קדושת עולם ופי' התוספות דאפילו כשנזר נזירות עולם מ"מ סתם נזירות הוא שלשים יום ע"כ ואני כתבתי בתוס' יו"ט דקדושת נזיר לא היתה מעולם אלא משעה שנזר ומ"מ קשיא על רבינו דמאי מייתי מר"א וברי"ף לא הביא לדר"א אלא כתב לרישא לחוד ומסיים בה כו' והשתא הראייה מכולה מתני' דעד כאן ל"פ אלא בשיש כאן נזיר גם כן אבל כשהכהן הוא לבדו מודו רבנן דיטמא:

ה"ג בס"א פי' המוצא מת בדרך או בעיר של עובדי כוכבים וממקום שמצאו אין יכול לקרות ישראל שיענהו:

ואפילו הוא כ"ג ונזיר כו'. כדאיתא בפ' כ"ג דף מ"ח דתניא לאחותו מה ת"ל הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא יכול לא יטמא למת מצוה ת"ל לאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא הא למת מצוה מטמא ופי' רש"י לאחותו דכתיב גבי נזיר למה לי לכדתניא הרי שהיה נזיר והולך למול את בנו ולשחוט את פסחו והאי דנקט להו אהדדי היינו משום דמילת זכריו ועבדיו מעכבין את פסחו וז"ל רש"י דפ' א' דיני ממונות דף ל"ה ובפ' מי שמתו (ברכות דף י"ט) ולאחותו מה ת"ל גבי נזיר כתיב על נפש מת לא יבא וכתיב בתריה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו וכולהו יתירי נינהו דהא מכל נפש נפשות משתמע ודרשי' להו בספרי לאביו מה ת"ל הא לא בא אלא להוציא מת מצוה שמותר ליטמא לו. לאמו מה ת"ל לגופיה לא איצטריך ולהתיר מת מצוה הא מאביו נפקא אלא להביא שאם היה זה נזיר כהן דיש עליו שתי קדושות אין הכתוב מזהירו ליטמא אלא לאמו ולשאר קרובים אבל מטמא למת מצוה. לאחיו מה ת"ל שאם היה זה נזיר כ"ג דקדושתו חמורה שאף בלא נזירות אסור ליטמא לקרובים אעפ"כ לאחיו הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ואם אינו ענין לנזיר גרידא ולא לכהן הדיוט נזיר תניהו ענין לנזיר כ"ג. לאחותו מה ת"ל להביא להא הרי שהיה כ"ג ונזיר והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו דאיכא מצות טובא אפ"ה לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מיטמא למת מצוה ע"כ:

ה"ג בס"א אבל אם היה ישראל קרוב למת שהמוצאו קורא:

לא בדא גרס וכן לקמן לא בדא שאין:

ה"ג לא בדא והנשיא: כד דמך ר' יונתן נשיאה בר בריה דר' יהודה נשיאה גרס:

לא יספיק לו בזה. היינו פי' דלא בדא:

שהוא שיתא אלפי גברא. והתם סימן ה' איכא מ"ד ששים רבוא ועיין בד"ת:

והנשיא כבודו לכן לשון בעיא הוא כו' ואע"ג דלא מתני. והקשה הב"י סימן שע"ד דא"כ מאי רבותיה דרבי דביום שמת בטלה כהונה דהא אמרן דלמאן דמתני מיטמאים לו כל הכהנים שבעיר ועוד שלא ראינו נוהגים כן ועוד דמאי האי אבעיא להו תלמיד וכו' הא כיון דרב הוא ה"ל מתני וחייב ליטמא אפילו יש כמה שמתעסקים בו דהא למאן דמתני לית ליה שיעורא ודוחק לומר דמיירי ברב שלמדו מקרא ולא משנה דלא מתני הוא או דמיירי בשלא לימד אלא לזה דלא מקרי מתני אלא כשהעמיד תלמידים הרבה אבל הרמב"ן בתורת האדם כתב ואם היה כבודו בכך כלומר דהוה מתני לאחריני או שהיה נשיא לא בדא כלומר לא יספיק לו בזה כדאמרינן התם דלית ליה שיעורא בקבורה וכבודו בכל אדם שיטמאו הכל מיטמא לו הכהן עם כולם דכיון שמת מצוה הוא וקבורתו מוטלת על המוצאים אין הכהן מטיל מצוה שעליו על אחרים כל זמן שהוא צריך לה כלל אלא קוברין אותו לפי כבודו בכהנים ובכל אדם ושאלו עוד מהו שיטמא אדם לכבוד הנשיא בשאינו מת מצוה קאמר כגון שמת בעיר ויש לו קרובים וקוברים ופשט דאעפ"כ התירו לו כו' ולפירושו ניחא דלפירושו הא דקאמר אבל אם היה כבודו בכך לא בדא כלומר דאי הוה מתני לית ליה שיעורא אלא הכל מיטמאין לו היינו כשהוא מת מצוה ובענין דפשיטא לן בנשיא שכבודו לכך אפילו מת בעיר ויש לו קרובים וקוברים והדר איבעיא לן ברבו דהיינו דמתני שמת בעיר ויש לו קרובים וקוברים אם מיטמא לו כדרך שהוא מיטמא לנשיא ולא איפשיטא ולחומרא עכ"ל:

בפרק אלמנה ניזונית. וכך הוא בתורת האדם להרמב"ן כמו שהביאו הב"י ואגב שיטפייהו לא דייקי דבפרק הנושא הוא והוא בדף ק"ג:

בטלה כהונה. בגמ' הגי' קדושה אלא דהתוס' בשם ר"ח כהן פי' דקדושת כהונה קאמר:

כיון דלא ירתי לה קריא ולא עכו לה גר' ועיין לקמן מה שאכתוב בזה בשם התוספות:

ה"ג בס"א משמע דקורא ואחרים עונים אותו:

ופירש הרמב"ם

ונ"ל שצ"ל הרמב"ן:

ה"ג בס"א והבעל אינה קוברה ואינו קורא:

שלא כדת. דמן התורה אין לקטנה יתומה נישואין:

שגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת בזה בכל מקום. ותמיהני דבפרק מי שמתו (ברכות דף י"ט) תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא להא דתניא גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה דהיינו בלאו דלא תסור כלומר במילי דרבנן דאסמכוה אלאו דלא תסור והשתא היכי מצינן לדחויי טומאה דאורייתא בנישואין דרבנן וי"ל דהיינו דמסיק וכתב ועל דרך זה התירה נמי תורה טומאת קרובים וז"ל נ"י בפ' האשה רבה לישנא בעלמא נקט שאפילו היא עצמה קוראה כו' דאמרי הא אית לה בעל ומפני שהיא מת מצוה הטילו קבורתה על הבעל כיון שהוא יורשה והטעם שאמרה תורה לכהנים שיטמאו לקרובים אינו מפני שהוא מת מצוה דהא ודאי שפיר נטפלים בהן קרובים ורחוקים אלא הטעם כדי שתהא קבורתם מזומנת יותר ע"י קרוביהם עשאו הכתוב לענין זה כענין מת מצוה עכ"ל הריטב"א ז"ל אבל התוספות כתבו דמצו חכמים לתקן דבר כזה דמדאמר כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה וקשה דלמ"ד ירושה דבעל דאורייתא אמאי איצטריך קרא שהבעל מטמא לאשתו פשיטא דמת מצוה הוא ועוד דא"כ כהן ונזיר יטמאו לקרובים ולכל מורישיהם כשאין יורש אלא הם וכן לנשיהם ועוד נשאת ע"פ ב"ד ואח"כ בא בעלה אמרי' דאין מטמא אע"ג דבעלה הראשון יורשה כו' אלא ודאי לאו הא בהא תליא דמשום דירית לה לא הויא מת מצוה אלא נראה לר"י דטעמא הוא משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר שהוא מן התורה בדבר הדומה כדפי' גבי האשה שהלך בעלה כו' דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופהו הקילו עליה בתחלתה להתירה להנשא ע"פ עד אחד דאין זה עקירת דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין והואיל ויש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מן התורה דה"נ כיון דלא ירתי לה דומה למת מצוה ומיהו אינו מת מצוה גמורה וכן נראה דאי משום דהויא מת מצוה גמור מטמא לה א"כ היאך יטמא לה במקום שיש ישראל דהא במת מצוה אם יש ישראל וכהן אמרי' בנזיר (פכ"ג דף מ"ח) יטמא ישראל ואל יטמא כהן ובנישואין קטנה דהוי דרבנן משמע דמטמא כשאר בעל שמטמא לאשתו דאוריי' אם יש שם כמה ישראלים עכ"ל וכ"כ עוד התם בפ' ג' מינין אדאמר והרי מת מצוה הוא כו' דמייתי לה בסמוך:

ה"ג דלא ליטמא ליה. אדרב חסדא אמר רב דלקמן ריש סימן ז' דאמר נקטע ראשו של אביו אין מיטמא לו קא מתמה:

כיון שמשתדלין בני המשפחה. וגרסינן בגמ' והא אית ליה ברא והמגיה כן בכאן לא הפסיד ועיין בדברי חמודות סעיף ז':

ה"ג בס"א אין בכאן קוברין:

ה"ג בס"א אם הבן לא יתעסק עמהן בקבורתו:

אחד על הכהן המוצאו כו'. כדכתב והבעל אינו קוברה ואינו קורא וכן נמי מדמסיים אדפרק ג' מינין ואחרים כו' ואין עונים כו':

ואחד על המת כו'. כדכתב אלא אפילו היא בעצמה קורא וכו':

פי' בעלה כו' וקרי לבני משפחתה כו'. וכן יש לפרש גמרא דפ' ג' מינין והא אית ליה ברא שמחוייב להשתדל ואין אחרים עונים כו' כדכתב הרמב"ן כזה ולא כדפירש"י ואילו הוה קורא ליה אב כו':

והמוצא מת מצוה קוברו במקומו. בגמרא פרק מרובה (בבא קמא דף פ"א) וכתבו ג"כ שם רבינו בסימן י"ח ומסיים בה כשאינו מוטל על המיצר כלומר כשהיה מוטל על המיצר פירוש ברוחב הדרך שעוברים ומאהילים עליו עושים טהרות ומטמאות אינו קונה מקומו ואיתא התם בגמ' שאם יש לפניו שדה בור ושדה ניר מפנהו לבור וכו' שתיהן זרועות מפנהו למקום שירצה ורבינו לא חש לה הואיל ואין שכיח בארצות הללו שיהיו לישראל שדות וכרמים ועיין בד"ח:

מכאן שאין נעשה כו'. כי הא דדריש נמי לעיל מיניה לגופיה דקרא להומת בב"ד ונתלה תקברנו כולו ולא מקצתו:

חוזר כו'. ובזה חמור מהקרובים שאינו מטמא להם אא"כ שלמים כדלקמן סימן ז' וכ"כ הטור סימן שע"ד:

רי"א השדרה והגולגולת הן הן רובו. משמע דתרווייהו הן הן רובו אבל בקצור כתב או השדרה או הגולגולת ואולי מיפשט פשיטא ליה האבעיא שכתבתי בריש פירקין אמתני' דנזיר דהתם: ד

כי אם לשארו אין שארו כו' בת"כ רי פרש אמור:

שנאמר שאר אביך היא. ותימה דהא גבי אחות אביו כתוב הך קרא וברי"ף גרס שנאמר אל אשתו לא תקרב שאר אביך היא וגירסא זו נראית יותר תמוה דאל אשתו לא תקרב גבי אשת אחי אביו כתיב אבל נראה בעיני שהיא גירסא נכונה וכבר פירשתיה בס"ד בספר תוס' יו"ט בפרק יש נוחלין וכה פירשתיה שארו בטומאת כהן מיותר למדרש ודרשינן מדכתיב גבי אחות האב שהי' שאר האב שהוא אחיה ולזה אינו ענין ללמד על שארו דגבי טומאה דכבר כתיב לאחותו הבתולה ולרבות שאינה בתולה א"א מדכתב הבתולה אלא תנהו ענין לדדמי ליה לאחות אביך בעריות והיינו ערות אחי אביו והיא אשת אחי אביו שנא' אל אשתו לא תקרב ש"מ דאשת אחי האב היא שאר בעלה למדנו דשארו נמי היא אשתו ולישנא דברייתא ה"פ שנאמר אל אשתו לא תקרב ולמדנו דאיקרי שארו מדכתיב שאר אביך באם אינו ענין כו'

הקרובה ולא ארוסה. ועיין מ"ש ב"י לקמן סימן ה' אדגרס בפ' הבא על יבמתו ומ"ש עליו:

בר אמי. כך גירסת הרי"ף אבל בגמרא ל"ג:

אע"פ שמצוה ליטמא למתים גרס. וז"ל נימוקי יוסף שאע"פ שאם היתה נשואה וכדי שתאכל חוליה בטהרה אינה רוצה ליגע בו ולא ליכנס באהל שלו היו מכריחין אותה להטמא לו שהרי הכהן המוזהר על שאר הטומאות אם אינו רוצה ליגע באשתו שמתה מטמאין אותה בעל כרחו כדאמרינן לקמן לה יטמא מצוה אם לא רצה ליטמא מטמאין אותו בעל כרחו וכ"ש דמטמאין אותה בעל כרחה מ"מ מת בעודה ארוסה אין מטמאין אותה בעל כרחה:

דחק לפרש כן מנ"ל הא. וז"ל בתורת האדם ושמא הוא דורש בזה כל שישנו בלא יטמא ישנו ביטמא והני נשי כיון דליתנהו בלא יטמא

ליתנייהו נמי במצות יטמא. כ"ה בס' תה"א שם. א"נ כי כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אכולא ענינא כתיב ובסוף דבריו כתב והדברים צריכים תלמוד:

צריך ראיה כו'. כלומר מן הברייתא או מהגמ' ולא מסברא דנפשין: ה

מן העובדת כוכבים. כתב נ"י דכתיב כי יסיר את בנך ודרשינן אין בנך כו' בפ"ב דיבמות שם והכי איתא התם כי יסיר את בנך מאחרי בנך מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבי' קרוי בנך ופרש"י כי יסיר את בנך מדלא כתיב כי תסיר ש"מ ה"ק בתך לא תתן לבנו כי יסיר בעל בתך את בנך שתלד לו בתך מאחרי אבל אבתו לא תקח לבנך לא קמהדר ולא קרינן ביה כי תסיר בת העובדת כוכבים את בנך שתלד מאחרי אלמא בנך מן העובד כוכבים שילדה לו בתך קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך: ה"ג לא היתה לאיש שהוייתה בידי איש ולא שהוייתה לא ע"י איש:

ושאין ראויה לכ"ג אין מיטמא לה ובוגרת מיטמא לה דברי כל אדם מ"ט דר"מ גרס וברי"ף הגירסא דברי הכל:

אליו לרבות הבוגרת. וכתבו התוס' וא"ת למה לי אליו נרבה בוגרת מולא היתה לאיש כדמרבינן מיני' מוכת עץ וי"ל דאי לאו אליו הוה מוקמינן לא היתה לבוגרת גרידא דבוגרת מסתבר לרבות טפי ממוכת עץ משום דמוכת עץ איתעביד בה מעשה ולהכי מוקי אליו דכתיב ברישא לרבות בוגרת ולא היתה לאיש דכתיב בסוף מוקי למוכת עץ וכן משמע דבוגרת עדיפא ממוכת עץ דהא בבוגרת לא פליגי כדקתני ובוגרת מטמא לה דברי כל אדם ועוד נראה דממשמעות בתולה מימעטה מוכת עץ מדפריך בגמ' גבי בוגרת והא למה לי קרא וגבי מוכת עץ לא פריך הכי ולהכי מוקי קרא קמא בבוגרת וניחא נמי השתא הא דדרשינן דרשה דאשר לא היתה לאיש ברישא אע"ג דכתב בסוף משום דמשמעות בתולה הוה לן למעוטי מוכת עץ הוצרך לפרש דמתרביא מאשר לא היתה לאיש עכ"ל:

הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה. וכתב נימוקי יוסף וז"ל צ"ע הא דמייתי לעיל הקרובה ולא הארוסה אליו ולא הגרושה מאן קתני לי'

ר"מ ולא ר' יוסי דאי ר"מ הא מתיר ליטמא לארוסה אע"פ שלא נתגרש ואי ר"י הא מתיר ליטמא בארוסה שנתגרשה עכ"ל ואני אומר דכי ניים ושכיב כתב להא מילתא ומשום דלא דק בהא דלעיל דהא ההיא בשארו תניא דהיא אשתו ועלה קא דריש למעוטי ארוסה כלומר שאינה נשואה וכן גרושה לאחר שניסת נמי לא ולא איירי כלל באחותו ואולי שהטעתו הגירסא המשובשת דלעיל דגריס הקרובה וההוא ודאי באחותו כתיב אבל היא גירסא מוטעת דהא נסיב ליה לקרא דשארו ומש"ה הגי' הנכונה הקרוב והכי כתיב לשארו הקרוב אליו ואותו המקרא הוא שדורש וכן הוא בהדיא בת"כ:

מכלל דבמוכת עץ כר"מ ס"ל. דמטמא לה מלא היתה כו' ופרכינן בגמ' והא אפיקתיה לר"י להוציא את הארוסה ומשני חד מלא היתה וחד מלאיש ופירש"י חד מלא היתה להוציא את הארוסה וחד מלאיש למשרי מוכת עץ שאין מקולקלת ע"י איש:

וכיון דר"י וכו' הלכתא כוותיה. כדאמרי' בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ו:)

לה יטמא מצוה כו'. גם זה בת"כ:

על הודאי מטמא ולא מטמא על הספק. וצ"ע למאי איצטריך דאי למעוטי ספק בן קיימא דלא מיטמא פשיטא דהא אמרינן לעיל דאין מטמא לנפלים וספק איסור לחומרא ואי למעוטי בני תערובות כגון כהנות וישראלית שילדו במחבוא וקמ"ל שלא יטמא לאחד מהם ה"נ פשיטא דספק איסורא לחומרא נ"י ואני אומר דאיצטריך דשאני הכא דאיכא נמי מצוה לטמאות ה"א לאידך גיסא דספק לחומרא וחייב להטמאות אתיא קרא ומעטיה דשב ואל תעשה עדיף:

ותנן נמי גרס בס"א ומשנה היא בס"פ נושאין על האנוסה:

הוא אונן עליהם כו'. כתב רש"י דבגמרא מפרש ה"ד דשניהם חיים והכי מפרש בגמ' דמשכחת לה כגון שנתקדשה קידושי טעות על תנאי ולא נתקיים דנפקא מיניה בלא גיטא וניסת בתוך ג': ה"ג כהן שהי' לו מת מונח על כתיפו והושיטו:

ת"ל להחלו. ובגמ' הגירסא ת"ל ולא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל ועומד ומ"מ בתר הכי בסוגיא דבגמ' דף מ"ג נקט להחלו במי שאינו מחולל וכו':

ה"ג בס"א ומת אחר ונגע בו חייב ולא אמרינן הא מיטמא וקאי ומשני דהא דאמרי' דפטור בחיבורי אדם במת:

דיקרב בדיקרב מסאב. לישנא דגמ' פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ז:)

מקבל מאחרים וקובר. דאשמעינן דאיסורא נמי ליכא:

נטמא בו ביום גרס שם הלכה ט"ז ולא הביאו לראיה אדלעיל אלא ללמוד ממנו לענין פירש ממתו וכדמסיק: דיקרב הרמב"ן ז"ל גרס בס"א:

בסתם מתני'. דקי"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם. לשון הרמב"ן בתורת האדם: הפוטר גרסי':

ובמסכת נזיר שנו מחלוקתם להיפך. יגעתי וחפשתי בכל המסכתא ולא מצאתי אך ראה זה מצאתיו כלשונו וכמאמרו בירושלמי בפ"ג דמס' נזיר הלכה ה':

והלכה כר"ע מחבירו. דר"ט חבירו היה וכ"כ עוד בפ"ק דקידושין סימן ל':

מדבריהם. דמדאורייתא הא פוטר ר"ע:

גדול כבוד מתו כו'. שלא אמר ר"ע אלא לאחר שפי' מהעסק לגמרי:

שדוחה ל"ת דדבריהם. כדאי' בפ' מי שמתו והבאתיו לעיל סימן ב':

בפ"ג מינין. דמייתי לה לעיל:

לה יטמא ואינו מטמא על איבריה. ג"ז בת"כ:

ואפילו מונח. ה"ג ולשון רש"י הוא ובתורת האדם כתוב פירוש אפילו כו' ומסיים בה הכי כיון שאין הגוף שלם וכ"ש חסר ממש:

לפי שאין מיטמא לאבר מן החי של אביו. כלומר שאף באביו שקרוב יותר אינו רשאי לטמא לאבר אביו וצ"ע מנלן ושמא מלאביו נפקא. תוספות:

ולא על אבר מן המת של אביו. גרס ואע"פ שרש"י לא גרס בברייתא אלא פירש דה"ה כו' הרי רבינו חזר וכתבה לקמן ומ"ש רש"י דאין בין אבר מן המת לאבר מן החי אלא בשר הפורש כרבי נחוניא דבסוף פ"ו ממסכת עדיות דמטמא עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי כמו באבר מן המת ומטהר לכזית בשר הפורש מן האבר מן החי:

אבל מיטמא לאבר מן המת. פירש"י משבש גירסא זו מדתני רב כהנא בסמוך ורישא דאותה ברייתא כתבה רבינו ואני אכתוב שם הסיפא דמינה מייתי רש"י ראיה:

ונראה דכולה ר' יהודה. כלומר ואל תתמה היאך מוקמינן לרישא כרבי יהודה והרי אמר בסיפא מכלל דרישא לאו רבי יהודה היא כ"כ התוס' ובת"כ שלנו גרס בסיפא ר' יוסי אומר כו':

וכזית נצל. כתב רש"י דבפ' כ"ג מפרש בשר המת שקרש הכי איתא בדף נ' פירש"י שקרש שנימוח ואח"כ קרש וכ"כ התוספות שם:

ולרוב מנינה. פירש רש"י כגון קכ"ה אברים הכי תנן בפ"ב דאהלות וטעמא דכל אבריו של אדם הן רמ"ח כמו שהם מנויין שם בסוף פ"ק:

כשהוא אומר אמור ואמרת הוסיף כו'. והא דלעיל בריש ההלכות מייתי דדרשינן מינה להזהיר גדולים על הקטנים י"ל דתרתי שמעינן מינה ועוד שהרי כתב רבינו שם הלכך שינה הלשון כו':

הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת. שתוכל ליטמאות וסברא הוא להעמיד אמור ואמרת אאחותו דאיירי למעוטי אברים להוסיף שיוכל ליטמאות בהם. תוס':

הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת. ומסיים בה בברייתא יכול לא יטמא לשדרה ולגלגולת ולרוב בנינה ולרוב מנינה של אחרים אמרת מה אחותו מיוחדת שגופה תלוי בו ומיטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב מנינה אף כל שגופו תלוי בו מטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בנינו ולרוב מנינו ופירש"י יכול באחותו שהוא מותר אבל לא בשל אחרים לא בשדרה ולא בגלגולת על שאר קרובים שגופה תלוי בה בשדרה וגלגולת שבכך עיקר הגוף תלוי או בזה או בזה אף כל בשאר קרובים יכול ליטמא או בשדרה או בגולגולת או ברוב בנינו או ברוב מנינו ואע"פ שהוא חסר משאר הגוף ע"כ ולהתוספות נראה שיש גירסא אחרת שכתבו אמרת מה אחותו מיוחדת שגופה תלוי בו כלומר שהרי קרובתו ומוטלת עליו לקוברה וכתבו עוד ומן הדין הל"ל יכול יטמא למתים אחרים אף לאברים אי לא גמרינן מאחותו דכתיב בה לה:

ועוד דבדאורייתא אזלינן לחומרא ולא יטמא לו. אע"ג דאיכא נמי מצות עשה שב ואל תעשה עדיף כדכתבתי בריש סימן ו':

וכ"כ הרמב"ן ז"ל גרסינן בס"א וגם ב"י כתב וז"ל על עצם כשעורה מאביו וצ"ע דהא חזינן במסכת נזיר דדריש לאביו כשהוא שלם מטמא לו ואין מטמא לחסר ומביא מעשה עלויה ובכל דוכתא אמרינן מעשה רב ע"כ:

אפ"ה לא דחינן כו'. אבל הכ"מ בפ"ג מהל' אבל כתב שיש להשיב בעד הרי"ף דכיון דראב"י כר' יהודה ס"ל לאו יחידאה הוא ואע"ג דהכא הוה תרי ור' יהושע בן אלישע וד' זקנים הוה להו חמשה הני תרי עדיפא משום דהוו מרי גמרא טפי מאינך ועוד דמשנת ראב"י קב ונקי ואפשר דהרי"ף ל"ג אמר רב חסדא אמר רב אלא אמר רב חסדא לחוד והוה רב כהנא כנגד רב חסדא ואפי' אי גרס אפשר דאליביה דההוא תנא דגינזק קאמר וליה לא ס"ל ואשכחן דכוותיה בריש שבועות גבי פלוגתא דר"י ור"ל ע"כ:

אלמא לא מסתבר טעמיה. גרס בס"א ובנדרים פרק השותפים סימן א' דחה נמי רבינו להך כללא במאי דלא מסתבר כוותי' ובפ' מי שהוציאוהו סימן ס"ז כתב בשם ר"ח מפי הקבלה דבק"ב דוכתי דוקא הלכה כמותו ותו לא ואיכא למימר דהרי"ן. ידע דזו אינה מן המנין: או רגלו בחייו ולאחר זמן גרס בס"א:

רש"א. והתם גרס ר' יהודה אומר:

ובא יוחנן אביו

אולי צ"ל אביו גרס בס"א (וכ"ה הגי' ברא"ש שנדפס אצל הרי"ף) אבל באבל רבתי וכו'.. אבל באבל רבתי ג"כ הגי' אחיו:

ה"ג באבל רבתי ובא ושאלו לחכמים ואמרו אל יטמא אלא יפתח על הקבר ובס"א גרס יפתח חצר הקבר והב"י העתיק חצי הקבר ונראה שהוא ט"ס וצ"ל חצר:

בעמיו בזמן וכו'. ג"ז בת"כ:

למיעל ביתא. וברי"ף כתב מקרב למיתא:

משום ר"א בן יעקב גרס:

וכן לק"ש. מפורש בפרק מי שמתו בסימן ו':

תניא בסוטה בפרק משוח מלחמה. שם ורבינו שלא כתב המראה מקום לעיל משום דנקט לי' ללשוו הרי"ף כמו שהוא והוא ז"ל הוסיף מדיליה ותניא כו':

ה"ג בס"א וכ"ה בנ"י גבוה י' טפחים או חריץ עמוק י' טפחים בינו ובין כו':

סגי בהרחקת ד' טפחים. ולא ידענא הרחקת ד' טפחים אלו מנא ליה דהא בחצר הקבר כשהוא ד"ט העומד בתוכו טהור ופירש"י כל מקום שהוא עומד טהור כו' ועיין בד"ח: ט

והיכא דמחית מיתא. כך הגירסא ברי"ף ובס"א גרס והיכא דמאית ונראה שתלמיד טועה הגיה כן ולא ידע לישנא דגמרא דמגילה שכתבה רבינו לקמן וגם שם בס"א דמאית נראה מכל זה שהוגה כן מתלמיד טועה אבל הגירסא בגמרא דמחית ופירשה רש"י כמו מונח כו':

אסיר לו לכהן למיעל כו'. כדלעיל בריש ההלכות ממסכת שמחות כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה כהן וכו':

ה"ג ברי"ף למיעל תותי ההוא טללא ואפי' תותי אילן:

והפרעות. אבנים היוצאין מן הגדר וכ"ה ברי"ף אבל במשנה ל"ג אבנים והיינו דהרב ברטנורא פירש דרך גדר שנותנים בראשו קוצים וכו' ובספרי תוספות י"ט הארכתי יעויין משם:

וכן עיליתא ע"ג ביתא אי איכא ארובה וכו'. וכמה דינים מחולקים יש בענין ארובה שבין בית לעליה כמבואר במשנה דאהלות ולא כתב מכולם אלא דין זה לפי שהוא דבר חידוש שמותר ליכנס לבית שהמת בתוכו ואסור ליכנס לעליה שאין המת בתוכו ב"י סי' שע"א ועיין בד"ח סעיף כ"ח ול"א:

ה"ג ברי"ף אי איכא ארובה בין ביתא לעליתא: ה"ג חדרים פנימיים הפתוחים

דסוף טומאה לצאת. וכדמייתי רבינו לקמן מכמה משניות והלכתא גמירא לה הכי כדפירש"י בסוף מס' ביצה גם בפ' הדר (עירובין דף ס"ח) ואע"פ שבפ"ק דביצה דף י'כתב רש"י דגזירת חכמים היא כבר כתבתי בס"ד בתוספות י"ט דלא קשיא דלדבר שהוא הלכה למשה מסיני יכולין לומר עליו דגזירת חכמים הוא ועכשיו מצאתי בפסקים וכתבים של מהר"ר איסרלן ז"ל שהרגיש בהני תרי לישני דרש"י ז"ל פ"ק דביצה ופרק בתרא אבל לא יישבם כלל אלא כסבור דזה שכתב גזירות חכמים אינן ר"ל שיהיה הל"מ ומ"מ כתב דבפ"ב דביצה בגמרא מוכח להדיא שהוא הל"מ:

ואי סכר כו'. הוא לשון הרי"ף:

מאי אריא רקיק כו'. השתא ס"ד דנקיט רקיק דוקא משום דאית ביה תרתי חדא דלאו סתימא מעלייתא לפי שהוא רך ועשוי ליפול ועוד שאינו מבטלו מש"ה פריך אפי' עבה נמי שמתקיים הואיל ואינו מבטלו אינו ממעט. תוספות:

אימא בטולי מבטל קמ"ל. ואע"ג דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ גבי הא דכלי עץ העשוי לנחת הא פרכינן לה בגמ' ומוקי לה דמיירי הכא בנילוש במי פירות שאינן מכשירין ואין אוכל מקבל טומאה בלא הכשר משקה הקרוי משקה כגון מים יין וחלב ואינך דתנן בפ' בתרא דמכשירין וכתבו התוס' דה"מ נמי לשנויי כגון שאין בו כביצה ובמסכת אהלות חשיב פחות מכביצה אוכלים בהדי הנך שאינם ממעטין את הטפח ע"כ:

היא גופה תיחוץ. דהא כלי חרס אינו מטמא מגבו. גמרא:

ונדחק (הרמב"ם) הריב"ם ז"ל לתרץ גרס בס"א וכ"ה בתו' ב"ב ד"ה היא:

ופקקו את המאור בטפיח. מפני הטומאה שלא תלך לה לבית דרך המאור שלא היו יכולים להוציא את המת דבשבת היה:

ואמר בפרק בתרא דמגילה גרס והוא בדף כ"ו והא דכתב ואמר אינו ראיה לדלעיל אבל הוא קושיא אחרת וכלומר ועוד האמר:

ולכך חוצצת גרס ואיתא בגמרא דאמרו ליה רבנן לרבא והא זימנין דמטלטל ליה כי מנח ס"ת עלויה וה"ל מטלטל מלא וריקם וא"ל אי הכי לא אפשר:

כיון דעשוי להניח ס"ת בתוכה לא מצי מבטל לה התם. דאסור לשנות בדבר אחר דמעלין בקדש ואין מורידין תוספות:

והיכא דאיכא דרתא כו'. לשון הרי"ף:

ואוכל בפתח ג' אצבעות. כלומר שהוא פחות מטפח שהטפח הוא ד' אצבעות:

טומאה בבית כלים שתחתיו כו'. וסיפא דמתני' וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה כלומר ואכסדרה אוכלת בפתח ג' אצבעות והיינו דמדמי לה הרי"ף דרתא דמוקפת זיזין או מוקפת אכסדרה:

חזינן לטומאה כאילו כבר הוא שם. וכתבתי לעיל דכך היא הל"מ:

קוברי המת וכו' הגיף אחד מהן. פירש הברטנורה אחד מהן מאותן המלווין כו' וכן פירש הר"ש וטעמם דאי נושאי המת כבר נטמא הבית כשנכנס קצתו תחת תקרת האכסדרה ובתוס' י"ט כתבתי שהרמב"ם מפרש אחד מנושאי המת ומיירי שהדלת נעולה ואחד מהן מחזיקה שתשאר נעולה ולא תפתח עד שיעברו מחוץ לאכסדרה ע"כ ובס"א בדברי רבינו כתוב והגיף אחד מהם את הדלת פי' סמך הדלת להעמידו כולו אחת וסמכו במפתח נראה שגם הוא נתכוון בזה לפירושו של הרמב"ם:

למה הביא זו המשנה. דפי"ד דאהלות:

כולן טמאים. פירש הרב דגזרו חכמים טומאה על המקום כו' והוא לשונו של רש"י דבפ"ק דביצה שהזכרתיו לעיל וכתבתי שם דעיקר מלתא דהלכה למשה מסיני היא:

ופירשו רבותינו ז"ל גרס בס"א:

ה"ג בס"א דמטמא בכזית מן המת מודבק כו':

או חלון שיש בו ד' על ד'. טפחים כדתנן בפ"ז דאהלות ופי' הר"ב דבהכי שיערו חכמים שראוי להוצאת המת והוא לשונו של רש"י פ"ק דביצה ד' י' אבל בפ' בתרא דביצה דף ל"ז פי' דפחות מד' על ד' אינו חשוב להציל על השאר ואפשר דהיינו נמי מה"ט שאינו ראוי להוצאת המת:

והדלת של החצר. כלומר שאותו הדלת שהוא לצד החצר וכן הוא בהדיא בקצור ובטור סי' שע"א:

ה"ג בס"א דרך הפתח או החלון שיש בו פותח טפח:

והיכא דנפל איניש כו'. ל' הרי"ף:

ותנן הותזו ראשיהן גרס והוא בפ"ק דאהלות ורישא דמתני' אדם איע מטמא עד שתצא נפשו ואפי' מגוייד כו' (דמייתי לה לקמן) וכן בהמה וחיה אינם מטמאים עד שתצא נפשם הותזו ראשיהם כו' ויש לתמוה על רש"י שפירש דבח' שרצים קמיירי וכבר כתבו התוספות וז"ל הותזו ראשיהן גבי בהמה חיה ועוף מתני' במס' אהלות ולא גבי שרצים כדפי' בקונטרס ע"כ אבל ראיתי להרמב"ם בספ"ד מהלכות שאר אבות הטומאות שכתב וז"ל השרץ אינו מטמא עד שימות הותזו ראשיהם וכו' ונ"ל דמהסיפא משמע להו לרש"י ורמב"ם דתנן כזנב הלטאה וסברי דהותזו ראשיהם אסיפא מהדר ובספרי תניא דשרץ אתה דן ק"ו מאדם מת מה מת חמור אינו מטמא עד שעה שימות שרץ הקל אינו דין שלא יטמא עד שימות:

דמפרקת בלא רוב בשר הוה. גרס. והכי מוכח קרא מדיהיב טעמא כי זקן האיש ואי רוב בשר עמו הוא לל"ל דזקן הוה וא"ת דהוא נתינת טעם אנפילה אחורנית ההוא כבד דאמר קרא היא שגרמה לו ותדע דהא דכתיב כי זקן האיש וכבד אינו טעם אחד דא"כ הכי הל"ל כי זקן וכבד האיש אלא להכי אפסיקינהו לפי שאינן טעם אחד אלא כי זקן הוה טעם למיתה אע"פ דלא הוה רוב בשר וכבד הוא נתינת טעם על הנפילה דאחורנית:

א"ר יונתן. וכן עיקר דלא כמ"ש בחולין רבי יוחנן כמ"ש שם במעיו"ט סופ"א:

דתנן. בפ"ק דאהלות:

ה"ג בס"א בנזיר פ' ג' מינין אי שרי:

ואפי' מגוייד. פירש"י חתוך לאבריו כן לשון גודו אילנא רש"י פרק מי שאחזו (גיטין דף ע':)

והיכא דשחט כו'. הוא לשון הרי"ף:

מלא מענה כו'. פירש הברטנורה ממקום הקבר שהתחיל לחרוש כו' וכן פירש הר"ש ואע"פ שרש"י פירש בענין אחר בפ"ק דתמורה לא כתבתיו לפי שהר"ש הקשה עליו וכתבתיו בתוספות י"ט פ"ק דתמורה משנה ה': מענה. לשון הכתוב על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם:

ללמוד תורה ולישא אשה. פירוש ודעתו לחזור לא"י דאילו אין דעתו לחזור אמרינן בסוף כתובות אחיו של זה נשא עובדת כוכבים וכו' כ"כ התוספות: 0