מעדני יום טוב על מנחות, הלכות תפילין

ארבע פרשיות. פירש"י דבכולהו כתיב ולטוטפות או והיו לטוטפות ובפרשת קדש כתיב ולזכרון בין עיניך:

לא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד. ולעיל בהלכות ס"ת מפורש וכן שאר דיני אותיות מפורשים ג"כ ועוד יתבארו לקמן בסדר תיקון תפילין:

אלא לאידך דרב יהודה א"ר גרסינן בגמרא ורבינו העתיק מהרי"ף: ב

טט בכתפי שתים. להאי תנא לא אמרינן דלבעי י"ב בתים דמסתבר ליה שכתוב הכל בפסוק אחד דלא אשכחן בתורה שלא הוזכרו תפילין אלא כד' פרשיות. תוס':

ובוהיה אם שמוע כתב לטטפת חסר שני ווי"ן. עיין בסדר תיקון תפילין:

ע"ש שנתון בראש בין עינים. לשון הבטה כמו שפיל כו' וכן ציץ לשון הבטה על שם שהוא למעלה מבין שתי ריסי עיניו כ"כ התוספות:

לשון פלילה שהוא אות והוכחה כו'. כמו ויפלל שעשה פלילות עם קונו. תוס':

וצריך שיתן ריוח ביניהם. פירש"י צריך שיהיה ריוח בין הפרשיות כשיכתבם קשה דהיינו לרבי אבל לחכמים אינו צריך להניח ריוח כלל וא"כ א"א להכניסם בד' בתים ורבינו ירוחם כתב ואם כתבם בעור אחד כשרים אפילו אין ריוח ביניהם אם נתנם בארבעה בתים ולפי זה הא דאמר רבי צריך שיתן ריוח ביניהם לא אכתיבה קאי דלחכמים נמי צריך ליתן ריוח בין פרשה לפרשה כדי שיוכל להכניסן בד' בתים אלא לומר שצריך ליתן ריוח גדול בין בית לבית וחכ"א אינו צריך כל כך אלא סגי בחוט או במשיתה וכן פירש בנימוקי יוסף ואפשר שמה שכתב רש"י וצריך שיהא ריוח בין הפרשיות כשיכתבם לא קאי אמאי דאמר רבי וצריך ליתן ריוח ביניהם אלא דברי רש"י הם שאומר כן בין לרבי בין לחכמים ומ"ש ביניהם בתוך הד' בתים של עור האחד קאי אמאי דאמר רבי צריך ליתן ריוח ביניהם ובהכי אתי שפיר דלד"ה צריך להניח ריוח בין הפרשיות כשיכתבם כדי שיכול לתנם בד' בתים לא נחלקו אלא בריוח שבין בית לבית דלרבי צריך ריוח גדול ולחכמים סגי בחוט או במשיחה ומהר"י אבוהב ז"ל כתב שזאת הברייתא א"א ליישבה כשלא יהיה ריוח ביניהם ושנשים אותם בארבעה בתים ויהיו כס"ת בהיכל וכ"כ בעל העיטור שמברייתא זו יראה שאין לחוש לזקופות אע"פ שבעל התרומות חשש לזה עכ"ל הב"י וע' לעיל סימן ט' מה שכתבתי בשם המרדכי: ה"ג כשכותבן בד' עורות:

כותבן כסדרן. ע' לקמן סוף סימך ד':

ואם כותבן שלא כסדרן יגנזו. ולאו דוקא הפרשיות שכתבן שלא כסדרן אלא אפי' אותיות וכדלקמן בתיקון תפילין:

ה"ג אמר רבי יוסי ומודה לי רבי יהודה:

תפילין של יד עושין אותן של ראש. וצ"ל שעשה לה ד' בתים להכניס כל פרשה בבית אתת דאי לאו הכי פסולה דהא אם אין חריצן ניכר פסולה. לשון הכ"מ בפ"ב מהלכות תפילין: ג

ת"ר ציפן זהב כו'. בפ' התכלת (מנחות דף מ"ב) ובהשולח דף מ"ה ובנגמר הדין דף מ"ח ועיין בדברי רבינו לקמן סימן ז':

עור בהמה טמאה פסולות. פירש"י מן המותר בפיך דשי"ן דבבתים נמי בכלל תורת ה' הוא כדאיתא בפרק במה מדליקין ומ"ש רש"י דגם הרצועות איתא התם דהלמ"מ הוא מייתי לה רבינו לקמן סימן י"ב:

ואע"פ שלא עבדן לשמה. פירש"י דהזמנה לאו מילתא היא והקשה עליו רבינו בהלכות ס"ת סימן ג' וכתב דר"ח פירש בשם ר"ת דהזמנה מלתא היא ס"ל לת"ק וכו' ע"ש:

הלכך הקלף והרצועות והבתים כולם צריכים עבוד לשמה. דהא הך ברייתא בעור הבתים מיירי וכ"כ בס"ה וע' בדברי חמודות:

ופירשתי למעלה. שם בהל' ס"ת:

ותפילין נכתבין על הקלף במקום בשר. וז"ל הב"י סימן ל"ב בפרק המוציא יין משמע דהויא מסקנא דגמרא דהא דתניא הלמ"מ תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס לא למצוה בלחוד הוא אלא לעיכובא לומר דתפילין דוקא על הקלף אבל על דוכסוסטוס ועל הגויל פסולים וכן משמע בפ' הקומץ וכך הוא הסכמת כל הפוסקים ובההיא ברייתא דקתני הלמ"מ תפילין על הקלף ומזוזה על הדוכסוסטוס מסיים בה קלף במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שער ע"כ:

ואין תולין. פי' אותיות או תיבות בין השיטות:

לפי שצריך לכתבן כסדרן. כבסי' דלעיל:

ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן מין ישרפו. וכן הוא ברי"ף אבל בגמרא לא חלק רב חיננא בין מין לאינך אלא כלל למין בהדייהו ואכולהו קתני פסולין ובפרק השולח נמי איתא הכי בגמ' וגם שם סימן מ"ה העתיקה כך רבינו ותירץ הב"י סימן ל"ט דהא דאמר רב נחמן נקיטי' ס"ת שכתבו מין כדאיתא התם בפרק השולח ומייתי לה נמי רבינו לעיל הלכות ס"ת סימן כ' ס"ל לרבינו והרי"ף דלאו דוקא ס"ת אלא ה"ה תפילין ומזוזות ואע"ג דרב חיננא כייל מין בהדי מסור לאנסים ועבד ובכולהו תני פסולים מ"מ כיון דאיהו תני לכולהו פסולים תלוי הדבר בו וכתבו על מין תני חדא ישרף ותני חדא יגנז ע"כ:

ותני חדא יגנזו. ותימה דבהלכות ס"ת סימן כ' לא כתבו לא הרי"ף ולא רבינו להא דתני חדא יגנזו וכבר תמה בזה הב"י סימן ל"ט ומעיקרא ה"ל לתרוצי דבתפילין ס"ל כהך תנא דיגנז וטעמא דשאני ס"ת דגם המינין כותבים אותו לצורך עצמם להתלמד בו הלכך ודאי לשם עבודת כוכבים ולא אכפת להו במאי דתני הכא עלה דס"ת נמי דסמכי אדבהלכות ס"ת סתמא קתני כמ"ד בס"ת דישרף אלא דלא סלקא ליה ממאי דכתבתי לעיל בסמוך בשמו ג"כ דלהכי כתבי בדרב חיננא ישרף אע"ג דאיהו לא אמר אלא פסולין אמר אכולהו מ"מ מדרב נחמן הכי ס"ל בס"ת ה"ה לתפילין ומזוזות ומש"ה שפיר קאמרי ישרף אכולהו וא"כ משמע דכך ס"ל להלכה ואע"פ שלא הכריע בכאן הלכה כדברי מי סמכו על מה שכתבו בהל' ספר תורה לדברי רב נתמן דאמר ס"ת שכתבו מין ישרף והכא מתבאר מדבריהם דהוא הדין לתפילין ומזוזות כך מסיק הב"י וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא אמאי קתני הכא לתני אידך דיגנזו ולא עשו כן בהלכות ספר תורה ועוד אני תמיה דלא אשכחנא להא דתני יגנזו אלא בהשולח אספר תורה שכתבו עובד כוכבים וצריך לי עיון:

מסור כו' וישראל מומר לעבודת כוכבים. כתב ב"י סי' ל"ט וז"ל משמע דהאי מומר לעבודת כוכבים ולכל התורה הוא א"נ דאינו מומר אלא למצוה אחת והוא שיהיה להכעיס אבל אם הוא מומר למצוה אחת לתיאבון משמע דלאו פורק עול הוא ואיכא למידק האי מסור לאנסים ה"ד אי להכעיס בכלל ישראל מומר לעבודת כוכבים ואי לתיאבון מ"ש משאר עבירות דלא הוי פורק עול כשעובר על מצוה אחת לתיאבון ואפשר דמסור לאנסים לתיאבון נמי הוי פורק עול דשאני מסור לאנסים דחמיר טובא או אפשר דמסור לאנסים נמי דוקא שלא לתיאבון הוא דהוי פורק עול ואיצטריך סד"א כיון דמסור לאנסים ל"כ בהדיא באוריי' דהא לא נפיק אלא מלא תעמוד על דם רעך אפילו שלא לתיאבון לא מקרי פורק עול קמ"ל עכ"ל הב"י:

כל שישנו בכתיבה כו'. וכ' הר"ן בפ' השולת שמדברי רש"י והרמב"ם דמסור לאנסים וישראל מומר לעובדת כוכבים מדאוריי' מפסל ואחרים פירשו דמדינא איתנהו בקשירה אלא דמדרבנן כיון שפרק מעליו עול מצוה ואפי' לא הוה מומר לעבודת כוכבים אלא למצוה אחת דשביק היתירא ואכיל איסורא עשאוהו מדבריהם כאילו אינו בקשירה ע"כ: ד

וע"ג נבילות וטריפות שלהן. פי' נ"י כיון שהן ממין כו' שהרי יותר חשוב כו' הכי איתא בגמרא משלו משל לה"ד כו' והעתקתיה לעיל הלכות ס"ת סימן כ"ג גם מ"ש התוס' על זה ע"ש: ה

ה"ג בס"א הלכך הא דקתני קדש והיה כי יביאך מימין מימין של קורא קאמר דהשתא כשקורא כדרכו מימינו לשמאלו נמצא קוראן כסדרן כדרך שהם כתובים בתורה קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע:

הל"ל ראשונה לימין גרס בתוספות ובתשובות להרמב"ן סימן רל"ד תירץ דלא נקטה הכי דלא תטעה לומר שאין בה קפידא אלא מימין לשמאל וכדקא חשיב אביי אע"ג דתני הכי ואילו היתה הברייתא מונה והולכת קדש יביאך. שמע והיה לא הייתי יודע באיזה צד התחיל אם בימין אם בשמאל הלכך קתני הכי דעכשיו א"א לטעות ע"כ:

ולפי שתירץ הגמרא כו'. תמיהני וכי הברייתא מסיימת לפרש מה שתירץ הגמ' לכך נ"ל שחסר מן הספר וצ"ל כמו שכתבו בתוס' וז"ל דהיא סיום הברייתא דכיצד סודרן וקאמר שקורא כסדר שמונחין בתפילין מימינו לשמאלו דהיינו קדש והיה כי יביאך והיה אם שמוע ושמע ואפילו לא יהא מן הברייתא אין קשה כלום עכ"ל התוספות וכל זה נראה לי שחסר בדברי רבינו ואסוף דברים הללו דאפילו לא יהא מן הברייתא כו' קאי שפיר הא דולפי שתירץ הגמ' כו':

ובשמושא רבא כו' כתוב כסדר רש"י. ושם חילק עליו רבינו בשם הר"י ברצלוני ע"ש:

ובמכילתא גרס. וכתובה לעיל ס"ס ב':

ותפילין של אלו פסולין לאלו. כדאיתא בסימן דלקמן:

ואמרו חכמים מקום יש כו'. בר"פ בתרא דעירובין וכתבו התוספות דר"י היה מסופק אי שיעור יש ברוחב תפילין דיש עושים גדולים מחבירו ויש שעושים אותה קטנים ביותר ומדקאמר מקום יש בראש להניח ב' תפילין משמע דשיעור רחבו שיתמלא מקום השנים ואור"י דמצא במדרש דשיעורן כב' אצבעות וסמך לדבר דציץ רחבו ב' אצבעות כדאמר בפ"ק דסוכה ואמר בפ"ק דעירובין שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין ודומה דציץ היה במקום הראוי להניח תפילין אע"ג דגבי ציץ כתוב מצחו ומתרגמינן בין עינוהי גבי תפילין נמי כתיב בין עיניכם ודרשינן בגובה שבראש ע"כ ובספר תוספות יו"ט הקשיתי לשאול בהא דמשמע הכא דהכי קי"ל דמקום יש בראש כו' ואזכור זה לקמן בסמוך והא דמצא ר"י במדרש כ"כ רבינו לקמן סימן ת' בשם שימושא רבא וגם התוס' הזכירו כן בהקומץ דף ל"ה ועיין בדברי רבינו בסדר תיקון תפילין: כרצועות בעלמא גרסי':

ואין כאן בל תוסיף אלא בעושה ה' בתים. דאי עביד ד' בתים ואייתי אחרינא ואנח גבייהו האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כדאיתא בגמרא דסנהדרין פרק הנחנקים וכלומר כיון דאינו מחובר עם הבתים האחרים אינו חיבור להם והראוי למצוה היא המצוה והעודף כמי שאינו וכך פירש"י לעיל מהך וצריך לי עיון בסוגיא דפרק בתרא דעירובין דמשמע דבל תוסיף איכא אפילו אינו מחובר דכמה שנויי משנינן במאי פליגי ת"ק ור"ג במוצא תפילין דת"ק סובר דמכניסם זוג זוג ור"ג קסבר דמכניס שנים שנים והוי פלוגתייהו בבל תוסיף ולת"ק דכוותיה קי"ל קאי טעמא למסקנא דמחוורתא כדשנינן מעיקרא והיינו דטעמיה משום דהוי בל תוסיף אי מנח שנים שנים וא"ת דמחוורתא כדשנינן מעיקרא דהיינו דפליגי בהא דאם יש מקום בראש כו' קשיא נמי דא"כ לת"ק אין כאן מקום לשני תפילין דלא כדמסיק רבינו הכא וזה כתבתי בספר תוס' יו"ט בס"ד שם בפרק בתרא דעירובין ועיין בד"ח גם בהלכות ציצית סימן י"ט: ו

גווייתא לברייתא. לשון רש"י שכתב כו' ולשון נ"י שנתן וכ"כ הטור סימן ל"ד:

וליתא לדאביי כו'. וא"ל רבא מ"ש גווייתא לברייתא וברייתא לגווייתא דלא דהך דבעי' למחזי אוירא לא קא חזי והא דלא קא בעי למחזי אוירא קא חזיא ברייתא לברייתא וגווייתא לגווייתא נמי הך דבעי למחזי אוירא דימין קא חזיא אוירא דשמאל ודשמאל קא חזיא אוירא דימין אלא לא שנא. הכי איתא בגמ' וצריך לפרש דגויאתא לגויאתא אע"ג דלעולם לא הך חזיא אוירא ולא הך חזיא אוירא מ"מ הך בעיא למיהוי סמיכא להך דחזיא אוירא דשמאל ואשתכח השתא דהוי איפכא: ז

ולוקחים עור עב כו'. ובספרים אחרים הגירסא ועור התיתורא עב וכו' וכתב הטור סימן ל"ב וז"ל וטוב לעשות כן כי מחמת שהוא עב וחזק מתקיים בית מושב התפילין ותפרו וריבועו:

חותכין ממנו בצד השלם משני צדדין. שלא תהא רוחבה כמו התיתורא כדי שיהא ניכר ריבוע של התיתורא כדלקמן סימן ט':

ומעבירין מצד זה לצד זה כך הגירסא בס"א: שמכניסין בו הרצועה גרס בס"א:

מ"מ אין התפילין נפסלין כו'. כלומר לפי המנהג דמעבירין רצועה קטנה כו' וטעמא דמעבירין כתב רבינו לקמן בסדר תיקון תפילין ובד"ח בכאן אכתוב טעם אחר:

משום בית החיצון כו'. דלעיל סימן ה':

ה"ג בס"א את האויר חדא דלא מקרי אינו רואה את האויר בכה"ג:

וטעמא דציפן זהב פסולים. לעיל סימן ג':

אבל בתפילין של יד שהן בית אחד לא כו'. והתוספות כתבו עוד וז"ל ועוד כי הרצועה שנותנים על בית הזרוע אינו מכסה כל הבית אלא הבית עצמו מגולה ימין ושמאל א"כ הבית רואה שפיר את האויר לצד המעברתא ולצד שכנגדו ע"כ: ח

שי"ן של תפילין. וכתוב באורחות חיים דלפיכך עושין שי"ן יותר משאר אותיות כדי לרמוז הימים שאדם מניחם בשנה שהם ש' ע"כ והיינו שסתם שנה פשוטה היא שנ"ד או שנ"ה ימים וכשתוציא השבתות והימים טובים ישארו ש' שהרי יש בכל שנה פשוטה חמשים שבתות ואע"פ שיש יותר מה' ימים טובים אפילו אם אין יו"ט אלא יום אחד דר"ה ויו"כ וסוכות ועצרת ופסח ואחרון שלו ושבועות הרי שבעה מ"מ על הרוב יחולו קצתם בשבת ונמצאו שנכללו בשבתות וכ"כ רמ"י ז"ל והר"י אכסנדרני כתב שהטעם הנכון לשי"ן של תפילין מפני ששם ההוי"ה בא"ת ב"ש עולה שי"ן והיינו מצפ"ץ ועל כן נאמר וראו כי שם ה' נקרא עליך שאין נראה מבחוץ אלא השיני"ן עכ"ל ולכל הני טעמי משמע דאיכא בינייהו דשי"ן דבראש לדל"ת יו"ד דביד וכמו שיתבאר לקמן סימן י"ב:

וצריך שיגיע כו'. פירש"י חריץ של הבדלת הבתים כו' ולקמן בסמוך מפרש רבינו עוד פי' אחר:

צורתא דשי"ן דימינא דמניח תלתא רישי ובשמאל ד' רישיה ובסמ"ג עשין כ"ב כתוב ואני הנקדן אומן לעשות תפילין שמעתי הטעם שהוא כנגד ב' כתיבות שיש לנו כתב הלוחות וכתב ס"ת כתב הלוחות היה כתיבה שוקעת שנאמר חרות על הלוחות הרי שכל האותיות היו מן האויר נמצא שיש לשי"ן ד' דפנות לג' אוירות היא שי"ן לד' ראשין של קמטים ונעשה שי"ן מג' האוירות (ועי' בד"ח) והשנית כתיבה בולטת הוא כתב ס"ת שכתבו משה שהוא בולט על הקלף לפיכך שי"ן של ד' ראשין כנגד שי"ן של קדש היא ראשונה לבתים כמו שכתב הלוחות קודם לכתב ס"ת ועוד שהוא כתב הבורא ראוי להיות ראשון וכן קבלתי מכל מלמדי כי קדש כנגד שי"ן לד' ראשין ע"כ:

דאיכא מ"ד גרס והוא לעיל סימן ב':

והרמב"ם ז"ל כתב שכורכים את הפרשיות במטלית. והאריך בזה רבינו לקמן בסדר תיקון תפילין וע"ש:

ה"ג בס"א חריץ של שי"ן דהיינו חודה של שי"ן יגיע למטה עד איחוי התפר:

ה"ג בס"א והפי' ראשון נראה עיקר מדאמרי' של שי"ן ולא אמרי' של תיתורא:

ה"ג בס"א וכן הלכה וכן נמי אמרינן בהעור והרוטב:

דלא נאמר שחורות גרס בס"א: ט

אמר רבא וכן הוא ברי"ף אבל בגמ' הגירסא רב פפא:

נימא תנינא להא דתנו רבנן. וכן הוא ברי"ף ויש לפרש דה"ק לימא דהתם תנינא להא דת"ר הכא ועוד נ"ל דאשתבש הגירסא מס"פ הקורא עומד דהתם אמתני' דהעושה תפלתו עגולה כו' קאמרינן בגמרא לימא תנינא להא דת"ר ובגמ' דהכא הגירסא לימא מסייע ליה:

ה"ג בס"א צריכין להיות מרובעים ולא מבעיא בתפילין עצמם דצריכין להיות מרובעים כגון ארבעה בתים של ראש שיכוין שיהיו:

ולא מבעיא בתפילין עצמם כו' כגון ד' בתים כו'. וז"ל המרדכי תפילין מרובעות הל"מ לכאורה משמע דקאי אגוף הבתים בין אשל יד בין אשל ראש לאפוקי מאותם שעושים של יד בדפוס עגול מלמעלה רק שמרבעים התיתורא מלמטה ואדרבה על כרחך הברייתא מיירי בגוף הבתים שהם עיקר התפילין ע"כ:

דבעינן שיהו מרובעים מכל צד שיהא להן אלכסון שאמרו חכמים כו' בפ"ה דעירובין דף נ"ז. והוי יודע שא"א לעשות שום מרובע בדיוק אלא צריך שיכוין כפי האפשר לו לעשותו וממתני' דפ"ד דעירובין דתנן זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח כו' וחכ"א מרובעות כטבלא מרובעת פי' הרמב"ם וז"ל אמרו כטבלא מרובעת לפי שא"א במלאכה לעשות מרובע בדיוק ולפיכך הודיע שדי לנו שיראה כמרובע כפי היכולת של האדם כמו הלוחות המרובעות שהכוונה בהם הרבוע כפי היכולת עכ"ל ועיין עוד מה שאכתוב לקמן על ונהגו לרבע גם התפירה:

ונהגו לרבע גם התפירה. וכתב הר"י אכסנדרני ז"ל כיצד יעשה שתהא התפירה מרובעת תחלה מרבע עור התיתורא מלמעלה ומלמטה ויתקן ממנו המעברתא משני הצדדין מכאן ומכאן בענין שיהיה ניכר ריבוע התיתורא ובכפל העליון של התיתורא ינקוב נקב מרובע מקום הכנסת הבתים בריבוע גמור וקודם שיכניס הבתים בארוכה צריך שיתקן מקום התפירה שיהא בריבוע והוא שיעשה ד' נקבים בד' זויות הארוכה וישער מנקב לנקב שיעור שוה כמנקב לחבירו עד שיהיו הד' נקבים שבד' הזויות עומדים על קצב אחד וכן אלכסון צריך שיהיה בריבוע והוא כשיקח מחוגה ויעשה עיגול על ד' הנקבים שבד' הזויות אם ימצא שלא עבר היקף המחוגה חוץ לאחד מהם או לפנים ממנו אז יכיר שאלכסון שוה בשוה אם מצא שעבר חוצה לו או לפנים ממנו אז יכיר שאין אלכסון שוה ויחזור ויכוין עד שלא יעבור סיבוב המחוגה מאחד מד' הנקבים לא לפנים ולא לחוץ וכשימצא הד' נקבים עומדים בשיווי אז יעשה ד' שרטוטין מכוונים מנקב לחבירו ובאלו הד' שרטוטין יעשה התפירה ואז תהיה מרובעת כהלכה וכן לנו לעשות בריבוע הארוכה ובריבוע התיתורא לנטות הריבוע במחוג בריבוע זויות כאשר כתבתי עכ"ל:

ה"ג בס"א של התיתורא במקום שפתה:

ה"ג בס"א אלא הזהיר שלא יקלקל:

ה"ג בס"א אם ימשוך החוט יותר מדאי ויקלקל את הריבוע ובירושלמי:

דפ"ק דמגילה. הלכה י"א:

כורכן בשערן ותופרן בגידן. בירושלמי שלפנינו הגירסא כורכין בשער כו' ותופרין בגידין וכך העתיקו ג"כ רבינו בסוף הלכות ס"ת ומ"מ גירסא זו נמצאת במסכת סופרים כתב רבינו בהלכות ס"ת ר"ס ב' ע"ש:

ה"ג בס"א יהא תופר בתפירה הזאת ומדאמר בתפירה הזאת משמע כדרך כל תפירה של תופרי בגדים: יא

וקשרתם שתהא קשירה תמה. כמו שדרשו ג"כ וכתבתם כתיבה תמה בפרק הבונה מייתי ליה רבינו ג"כ לעיל הלכות ס"ת סימן י"ב וכן דרשו ג"כ ולמדתם שיהא לימודך תם בפרק היה קורא (ברכות דף ט"ו) ועני רבא בתריה כגון על לבבך כו' ומה שטרח רמ"י ז"ל בפירוש דרשה זו ולהוציאה ממלת אותם ללא צורך הוא וכן הוא והשואל ששאלו שם על פירושו אשתמטתינהו להא דפרק היה קורא והארכתי בספר מלבושי יום טוב בס"ד:

דפרק כיצד מברכין. והוא בסופו אדר"ט אומר בורא בפשות רבות כו':

ה"ג בס"א אלא גונזה ויראה דמיירי שנפסק הרצועה:

דהא בעי רב דימי למימר. לקמן בסמוך:

אמר רב דימי. בגמ' גרס רב פפא וברי"ף הגירסא רב פפי:

אבל הכא דתשמישי קדושה. כדתניא בפרק בני העיר (מגילה דף כ"ז) אלו הן תשמישי קדושה כו' ונרתיק של תפילין ורצועותיהן ובסימן דלקמן מייתי ליה רבינו:

ופותיה דרצועה כו' לשון הרי"ף:

למ"ד כפוף כמו שיכול לפשוט מאצבע ועד אמה כו'. ומסיים בה רש"י לשון צרדה צרתה דדא צרה של אגודל והיינו אצבע הסמוך לגודל ולא דייק רש"י בלישניה שלא ה"ל לומר מאצבע ועד אמה אלא הוה ליה לומר מאמה ועד אצבע צרדה והא דכתב רש"י בפירוש צרדה צרתה דדא כו' לישנא דגמרא הוא בפ"ה דיומא ועיין לקמן בסמוך מ"ש עוד בזה:

איזהו אצבע צרדה זו אצבע גדולה של ימין. כדאמרינן בגמ' דיומא צרדא צרתה דדא דאגודל פירשתי בתוספות י"ט שם ביומא דהיא צרה של עקרת הבית הוא האצבע ונקראת צרה לה בערך האגודל ששתי אלו האצבעות מצרפי' ומשתתפים עם האגודל זו ר"ל האצבע היא סמוכה אליה ממש והאמה אע"פ שאינו סמוכה לה מ"מ יש שייכות עם האגודל כההיא דתנן התם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה והיינו האמה דלא כפרש"י שם שהוא האצבע שהרי א"א להשמיע קול ע"י האצבע אלא על ידי האמה וכדדייקי התוספות דהכא ולפי שיש לו להאמה ג"כ שייכות עם האגודל נקרא צרדא שהיא צרה לדא פירוש לאצבע וכלפי איזו הם צרה ועקר הבית אהא מסיק בגמ' דהוא האגודל: יב

פרש"י שישים הרצועות על ראשו כו'. עי' סוף סימן דלקמן:

ה"ג בס"א שיהא שד"י נראה עליהם שי"ן נראה כקמט:

ודל"ת נראה בקשר. כמו שיתבאר בשימושא רבא:

וכן פירש"י וראו וכו'. בסמוך לקמן:

בפרק ב"מ. ועיין לקמן בסמוך:

ואם דל"ת ויו"ד אותיות השם הוו הלכה למשה מסיני וא"כ הך נמי פשיטא גרסינן בס"א ודאיתא בפרק במה אשה (שבת דף ס"ב) אמר אביי שי"ן של תפילין הלמ"מ ואמר אביי דל"ת של תפילין הלמ"מ ואמר אביי יו"ד של תפילין הלמ"מ כתבו שם התוספות דל"ג דל"ת ויו"ד כו' מהא דפרק במה מדליקין כו' ואע"ג דהר"ן כתב שם דא"צ למחוק הנוסחאות דדל"ת ויו"ד כיון שאין בכתיבה ממש אלא בקשר לאו תורת ה' מקרא עכ"ל וכן נ"ל דעת רש"י ז"ל כמו שאכתוב בסימן כ' בס"ד יכולני לפרש לדברי רבינו דהא דכתב לעיל דלאו אותיות גמורות הן ולא חשיבי מאותיות השם דהכי קאמר שאינו אותיות גמורות אלא שנעשים בקשר ומשום הכי נמי אתי שפיר דר"י מאורליינ"ש נסתפק כדבסמוך ואי איתא דל"ג כלל לדל"ת ויו"ד הל"מ התם בפרק במה אשה אם כן מאי ספיקא איכא וכך יש לומר דעת התוספות דהכא מהקומץ דלשונו של רבינו וספקו של הר"י מאורליינ"ש העתיק רבינו מדבריהם דהכא אלא דאם כן הך תוספות דהכא פליגי אתוספות דפרק במה אשה דאף על פי שאין זה תמוה כמו שכתבתי בשאר דוכתי מכל מקום יותר נכון להשוותם וכן נראה יותר לפרש דברי רבינו כמשמען דאינן מאותיות השם כלל דלא כהר"ן אלא כהתוספות דבמה אשה מדהתם בפ' במה אשה לא העתיק להא דדל"ת ויו"ד משמע ודאי דלא היה גורס ליה וכן ליתא בספר הרי"ף ולענין ספקו של ר"י מאורליינ"ש אכתוב בסמוך בס"ד:

שמא כיון דמחופות בעור לא צריך דלא אסור גרסינן בס"א וכן בתוספות ונ"ל דה"פ דשמא כיון דמחופות עור אע"ג דיש להן דל"ת ויו"ד לא צריך דלא אסרו כו' אבל אין לפרש שהספק הוא אי מהני הא דחפוי דעור דהא בהדיא אמרינן בפרק במה אשה ותפילין דמחופות עור הוו מותרין אי לאו משום שי"ן הלכך ודאי דספיקא דיליה הוא על דל"ת ויו"ד וכדכתבתי אע"פ שלכאורה אין הלשון מוכיח כן אלא דקשה לי היאך מספקא ליה מהאי טעמא דאמרינן דדל"ת ויו"ד אינן מאותיות השם דא"כ מהיכא תיתי למתסר כיון דפשיטא לן נמי דחפוי דעור מהני וי"ל דאע"ג דלאו אותיות השם מ"מ אין ספק שיש בהן רמזים וטעמים של קדושה ועל זה נסתפק דשמא משום כך אסור כו' ועיין עוד בדברי חמודות:

ה"ד של הקשר שנראה בו הדל"ת יהא נראה מבחוץ משמע דמצד פנים אינו נראה בו דל"ת וזה דלא כמו שעושין עכשיו שגם בצד הפנימי נראה כעין דל"ת וכ"כ ב"י ס"ס ל"ב שעכשיו נהגו לעשות הקשר בענין שהדל"ת נראית מב' צדדין ועיין לקמן בשימושא רבא ומ"ש שם: ה"ג בס"א והא נוייהון וראיה לדבר מדאמרינן:

מדאמרי'. לקמן בסמוך:

חדשות. שאין בהם קשר:

מאן דאפיך. נ"ל דהיינו שבכוונה ורצון היפך אותה וכדמסיק דפושע הוא ולהכי לא קאמר דאיתהפיכא ליה כלישנא דגמרא:

לפי שנראין יותר משל יד כו'. כך כתבו התוספות אדדחי לפרש"י דמפרש לפי שכתוב עליו רוב השם שי"ן ודל"ת ומסקינן דדל"ת ויו"ד לאו מאותיות השם הן כדכתב רבינו לעיל ומיהת לא כתבו זה הפירוש בדוקא אלא דכך יש עוד לפרש שהרי אף לדבריהם דדל"ת ויו"ד לאו מאותיות השם הן מ"מ יש לפרש שם ה' על השי"ן בלבד כ"ש לפירוש האחר שכתבתי לעיל סימן ח' דלכך עושין ש' שהוא בגימטריא מצפ"ץ תמורת שם ההויה בא"ת ב"ש:

אמר רבי יעקב אמר רב יהודה גרס ברי"ף ובגמרא ל"ג אלא אמר רב יהודה בלבד:

למעלה בגובה הראש. כך פירש"י וז"ל הרמב"ם ויהיה הקשר בגובה העורף שהוא סוף הגולגולת:

כי הדל"ת הוא הקשר. כלומר והיאך נוכל לומר שהקשר יהיה מבפנים ואין קשר אלא הדל"ת:

דכתיב ושמתם. כלומר וסיפיה על לבבכם:

וקושר למטה מן התפילין. כלומר שיהא הקשר בצד התפילין שכלפי ימין ונמצא התפילין לצד שמאל ומונחים על הקשר כדמסיק צריך שיהא הקשר למעלה כו':

ואין מורידין למטה הרבה. כלומר שלא יטה אותן הרבה כדמסיק רבינו לקמן שכוונת הגאון כשישים התפילין כו' שיטה אותו כו' וקאמר שאין מורידין אותו הרבה:

ומרחיק הקשר כו'. זה הלשון קשה לי להבין דאיזו שיעור הרחקה שייך בהכנסת רצועה לענין ריחוק הקשר המעמדת וצ"ע ואולי ה"פ דמיירי בהרחבת העניבה שבו תעבור הרצועה וכל זה דוחק ועיין בדברי חמודות:

והיא לפני זרועו. נ"ל שצ"ל והוא לפני זרועו וקאי על הקשר שיהיה למעלה כלפי הגוף לצד ימין והיינו לפני זרועו כאילו הוא הקשר לפני זרועו והתפלה מונחת היא על זרועו ועיין בדברי חמודות:

ואיקיים ליה דרבי יצחק. דלקמן סימן י"ח:

ה"ג בס"א כדי שכשיכוף זרועו: יג

אמר רב שמואל בר רב מרי. ובגמרא גרס בר בידרי:

אמר רב מנשיא בר ירמיה. וכך הוא ברי"ף אבל בגמ' ל"ג בר ירמיה:

דכתב שחיטה ומילה שכיחי טפי. מברכת חתנים וציצית אבל מקשר של תפילין אכתי לא ידעינן דהא אי מפרשים דעבדי ליה בכל יום הא אמרן דאי הכי שכוח טפי מכולהו:

נ"ל דה"ג ועד שעת קשירתן וכן נראה מלשון התוספות אבל בס"א גרס ועוד עד שעת קשירתן:

וכן קשורה ככלב גרס והוא בפ"ק דסוטה דף ג' ובפרק קמא דע"א דף ה':

עד שעת הנחה. דהא לרבי' אליהו הקשירה היינו עשיית הקשר והיא קודם ההנחה דלדידי' הכל בכלל ההנחה תחלתו של ההנחה וההידוק:

ודרשינן לקמן סימן י"ח:

ואם היה קושר תתלה. כלומר אי איתא דלפירוש וקשרתם דאיירי' ביה השתא דקאי על הקשר שעושה תתלה לדברי רבינו אליהו: מכניסין גרס:

והיתה קושרת לו. עיין גירסא אחרת בפ"ק דחולין סימן י"ב:

דקשר של תפילין הלכה למשה מסיני. ואע"פ שלפי מה שכתב רבינו בריש סימן דלעיל קאי גם אקשר של יד צ"ל דלשיטה דהכא לאו הכי פירושו דקשר של תפילין דלעיל אלא קאי דוקא אקשר של תפילין ש"ר בלבד ומשום דגבי ש"י כתיב בהדיא וקשרתם ולא כן בשל ראש הלכך קאמר דבשל ראש אין הכי נמי דלא כתיב בקרא דהל"מ הוא ומיהת למסקנא קיימא נמי פירש"י דלעיל דקשר של תפילין הל"מ אף אקשר של יד קאי וכלומר דהלכה למ"מ שכך וכך צורתו: והכי גמירי גרס:

ה"ג בס"א וקשר של קיימא אין צריך שיבואו בו מים ושאינו של קיימא צריך שיבואו בו מים:

וקתני התם של זרוע ושל ראש אין צריך שיבואו בהן מים. ובפרק קמא דחולין מפורש:

לפי שאין נוח להדקן גרסי' בס"א וכן הוא בפרק קמא דחולין: יד

אמר רבה בר רב שילא ל"ג בגמרא וברי"ף הגירסא רבה בר חייא בר רב הונא:

והאמר רב הונא בר חייא אמר רבי יוחנן. ובגמרא גרס רב חייא בריה דרב הונא משמיה דרבי יוחנן וברי"ף הגירסא רב חייא משמיה דרבי יוחנן:

על של יד הוא אומר כו'. דש"י מניח תחלה מדתניא בסי' דלקמן:

הוא אומר כו' להניח כו' הוא אומר על מצות כו'. עיין בפ"ק דפסחים בטעמא דזו בלמ"ד וזו בעל וטעמא דזו להניח וזו על מצות אכתוב לקמן בסמוך ועיין ג"כ: בד"ח:

ה"ג בס"א סח מברך שתים על של ראש שצריך לחזור ולברך להניח וכן כתוב בשימושא רבא:

ה"ג בס"א כשהוא מניחה לבדה בלא של יד:

ה"ג בס"א פוטרת נמי של ראש:

בתחלת הנחה גרס בס"א:

שזו היא גמר המצוה. וז"ל התוספות בברכות פרק הרואה (ברכות דף ס') כיון דתחלת הנחתו בזרוע יש לו לברך להניח אבל בשל ראש מברך על מצות ולא להניח שכבר התחיל והניח אחד מהם וכן פירש רבינו תם דעל של ראש שהיא גמר המצוה ועיקרה דיש בה ד' בתים ושי"ן מברך על מצות:

וכן אם מניח תפילין של ראש לבדו כו'. כדבסוף סימן דלקמן וטעמא דהא כיון שאין כאן התחלה אחרת הויא זו התחלה ג"כ ומברך להניח כמו כן ורמ"י סימן כ"ו נדחק:

וכ"כ בה"ג. גם בסימן דלקמן כתוב כך בלשון הלכות תפילין עתיקתא. וכן בשימושא רבא כתוב ב' ברכות. וראיתי בס"א שאחר וכ"כ בה"ג כתוב וכן משמע. והקרוב אלי שצ"ל וכן בשימושא רבא:

ראיתי בס"א דגרס והרמב"ם ז"ל ורוב הגאונים ואי אפשר לומר כן שבפ"ד מהלכות תפלה כתב בהדיא כהרי"ף ורש"י ואפשר שצ"ל והרמב"ן בנו"ן:

בשם רבו. בס"א ל"ג רבו:

ממה שיברך ברכה לבטלה. כלומר ממה שיברך ויהיה בספק שמא בירך ברכה לבטלה:

עד שלמדתי מנחות. ונראה לי לפום ריהטא דגמרא גרסינן בס"א ולפי הגירסא שלנו בברכות פרק הרואה (ברכות דף ס') פשיטא מלתא דמברך שתי ברכות דגרסינן התם כי מנח תפילן אדרעיה לימא ברוך כו' להניח ארישא לימא ברוך כו' על מצות ואין נראה לומר דמיירי בסח דוקא דהא במנין הברכות דמברך להו בכל יום קא עסיק התם ותמיהני דהתוספות דהתם דחו פרש"י דהכא משום דדוחק לומר דלא הוצרכו שתי ברכות דלהניח ועל מצות אלא בשכח ועבר עבירה ולא דחאו מהאי טעמא דגמרא מנקיט ואזיל להני שתי ברכות במנין הברכות דבכל יום אבל על רבינו אין לתמוה דלא הוכיח מהא דהרואה אפשר וקרוב לשמוע שלא היתה בגירסתו וכמו שכבר כתבתי זה שם בד"ח סעיף ע"ו:

כל אימת דממשמשי בהו. פירש"י דקי"ל חייב אדם כו' בפרק קמא דיומא ואיתא נמי בפרקין בהקומץ לקמן סי' י"ח: טו

עבירה הוא בידו גרס בגמרא אבל ברי"ף כגירסת רבינו:

ה"ג בס"א שמפני קיום מצות תפילין ותיקונן יתקיים:

ותיקונן. כלומר כל מה שתקנו ג"כ חכמים כי הש"י מסר לחכמים לתקן תקנות טובות ונכוחות בענין כל מצוה ומצוה ולכך שפיר מתקיים גם על ידי תיקוניהם קרא דוטרף זרוע:

יתקיים באנשי המלחמות כו'. וזה הוא טעם למ"ש דחוזר מעורכי המלחמה אבל אכתי צריכים אנו למודעי בעיקר הדין למה עבירה היא בידו כשסח וכתב הר"ן בסוף ר"ה בשם הרז"ה דהיינו טעמא משום דאע"ג דשתי מצות הן כיון דכתוב בתפילין של יד ושל ראש והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך צריך זכירה שיהא תיכף תפלה של ראש לתפלה של יד כדי שתהא הויה אחת לשתיהם ע"כ:כתיבגרס:

ה"ג בס"א ואם לא הפסיק קאי נמי עלייהו ברכת להניח:

ה"ג בס"א ואע"פ שאינו חוזר מעורכי המלחמה אם הפסיק:

ה"ג בפרק אלו נאמרין ונייתי ספר תורה אחריני ונקרי:

אמר רבה בר המדורי. וברי"ף הגירסא בר המנונא אבל בגמרא הגירסא רב הונא וכן היא גירסת התוס' שכתבו דגרס רבה ולא רבא דרבא לא ראה רב הונא מעולם דהא אמרינן בפרק בתרא דקדושין דביום שמת רב יהודה נולד רבא ורב הונא שכב קודם רב יהודה כדמוכח במו"ק כו':

והיו לטוטפת בין עיניך. פירש"י והיו משמע שתים כו' וכתב רמ"י ז"ל בסימן כ"ח דזה אינו מוכרח דשמא והיו על הדברים דלעיל קאי כמו וקשרתם לכך נראה דמן הקרי יליף לה דיש אם למקרא מדקרינן לטוטפת והוא חסר וי"ו בחול"ם שהוא לשון רבים ודרשינן כל זמן כו' עכ"ד ולי נראה דלא קשיא ולא מידי על פרש"י דאע"ג דאיכא למימר דוהיו קאי על הדברים מ"מ שפיר קא דרשינן מיניה משום דאי איתא דלהכי אתא לא ה"ל לכתוב כלל והיו ויהיה וקשרתם נמשך גם על לטוטפת ולא היינו צריכים אז להלכה למשה מסיני לקשר של תפילין דראש אלא לצורתו בלבד כמו בשל יד אלא ודאי מדכתיב והיו למדרש מיניה הך דרשה קאתי וקשיא לי נמי על פירושו דרמ"י דהא לא קיימין דברי התוספות בפרק קמא דסוכה דף ו' ובפ"ק דסנהדרין דף ד' מה שכתבו בתחלה דלכ"ע דורשין מקרא ומסרת דהא מסקינן לבסוף בקושיא דאשכחן מאן דדריש יש אם למסורת ולא דריש אם למקרא:

כל זמן שבין עיניך יהיו שתים. והשתא דאתינן להכי אף להא דמניח של יד תחלה שמעינן מהכא וכן פירש נ"י בכאן וז"ל והיו לשון רבים וכיון שכן צריך שילבשם אחרונים ואז כשיהיו בראשו יהיו שתי מצות ומה"ט ג"כ צריך כשחולצם כו' ע"כ ומיהת הך דרשה דוקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות אין בכתוב שם יתור להכי אלא ממילא משמע ומתרץ לי השתא דיבור תוספות בפ"ק דערכין דף ג' שכתבו וז"ל של יד אינה מעכבת של ראש ואע"ג דאמר בעלמא ולטוטפות בין עיניך כ"ז שבין עיניך יהיו שתים היינו בשעה שמניחם שניהם צריך להקדים ש"י עכ"ל והוקשה לי דהא הך דלהקדים לא מהכא נפקא אלא מדהדר ולטוטפת כתיב כדלעיל וממה שכתבתי ניחא ומתורצת הקושיא: בפ' התכלת ברישא:

תפילין של יד אין מעכבים כו'. עי' מ"ש לקמן בשם התוס':

כגון היכא דאיכא שום אונס דאם יש לו שתיהם ודאי אסור להניח של ראש קודם של יד וכל שכן לבטל שום אחת מהם אם לא מפני האונס כ"כ ב"י סי' כ"ו וסוף דבריו בזה אכתוב בדברי חמודות:

שהולך גרס בס"א:

מניח של ראש. לרבותא נקט של ראש כדמסיק ולא חיישי' כו' ולשון הקיצור והטור יכול להניח אחת מהן וכן לשון הש"ע מניח אותה שיכול: כל זמן שבין עיניך גרס בס"א: טז

ה"ג בס"א מברך עליהן משעת הנחתן. פי' משיתחיל להניחן עד שיהדקם:

היה רוצה כו'. וכן הוא ברי"ף אבל בגמ' הגירסא כיצד היה רוצה וכו' וכן משמע מתוך פירוש רש"י אבל ללשון נ"י אע"ג דל"ג כיצד ניחא דאפ"ה מתפרשא הרישא כשרוצה להניחן בשחרית: היה רוצה לצאת לדרך מניחן וכן הוא ברי"ף אבל בגמ' הגירסא ומתירא שמא יאבדו מניחן והב"י סימן ל' כתב כן בשם סמ"ק ואשתמיטתיה דגירסתנו שבגמ' כך ועי' בספר דברי חמודות:

ועד מתי מניחן. עיין בסי' דלקמן:

רבי יעקב אומר עד שתכלה כו'. רבי יעקב וחכמים סבירי להו דלילה זמן תפילין אלא חיישינן לשמא ישן בהן ועביד רבי יעקב הרחקה טפי מדרבנן כ"כ תוס' ועיין בדברי רבינו בסימן דלקמן:

ומודים חכמים לר' יעקב. וכך היא הגירסא בגמ' וברי"ף אבל נ"ל דגרסי' ור' יעקב וכ"ה לקמן:

פרט לשבתות וימים טובים. ועיין בס"פ בתרא דעירובין דצ"ע אדהכא: הא דאמר גרס בס"א:

ואמרינן. בסימן דלקמן ושם מפורש:

דמסקינן. בסימן דלקמן:

א"צ לברך. משמע קצת דהרשות בידו לברך אלא דלא צריך והיינו כרב האי שכתב הטור כך בשמו בסימן כ"ט וכבר תמה עליו דכיון שאינו חייב לברך אם יברך הוי ברכה לבטלה ואע"פ שהב"י נתלבט ליישבו אין נראה לי שכך דעת רבינו אלא כדעת הטור ולכך נראה לי ג"כ שיש לגרוס אין לברך ועל הב"י יש סתירה מדברי עצמו שבסי' תל"ב ואין זה מכוונתינו בחיבור הזה:

אלא מוהיה לך לאות. וכתב הב"י סימן כ"ט וז"ל איכא למידק דמ"מ נברך ברכה מעין קרא דוהיה לאות על ידך וי"ל דלא שייך לתקן ברכה אלא למאן דסבר דושמרת את החקה במצות תפילין מיירי משום דכיון דכתיב בהו לשון שמירה משמע דה"ק השמר לן פן תניחם אלא בימים דוקא לא בלילות וא"כ מחוייב הוא לסלקן בלילה והלכך שייך שפיר לברך עלייהו אבל בוהיה לך לאות כיון דלא נאמר בו לשון שמירה משמע דה"ק קרא בימים שאינם אות אתה חייב להניח ולא בימים שהן גופן אות ואין במשמע זה איסור להניחם בימים שהן גופן אות וא"כ לא שייך לברך מעין קרא דוהיה לך לאות ובהכי ניחא אע"ג דממעטינן לילה מציצית משום דכתיב וראיתם אותו לא מתסר ללבשו בלילה והיינו טעמא דכיון דלא כתיב ביה לשון שמירה משמע דה"ק ביום שהוא עת ראייה אתה חייב ללבוש ציצית ולא בלילה שאינה עת ראייה ואין במשמע זה איסור ללובשו בלילה וכדברי תירוץ זה נראה מדברי התוס' בפרק בא סימן וכן נראה מדברי המרדכי. עי"ל דלית לן לברוכי שום ברכה דליתא בגמ' וכיון דלא אדכר בגמרא שום ברכה בסילוק תפילין אלא ברכת לשמור חוקיו וההיא ברכה אוקימנא דאתיא דלא כהלכתא תו לית לתקוני מדעתן שום ברכה וכן נראה ממ"ש התוס' בפרק כיצד מברכין וז"ל אע"ג דאנן קי"ל דשבת ויום טוב לאו זמן תפילין דדוקא לדידהו דס"ל חקה קאי אתפילין מברכים ע"כ משמע שהם סוברים דאי לא מברכים לשמור חקיו משום דלדידן לא קאי חקה אתפילין לית לן לברוכי שום ברכה ויש ליישב דבריהם ע"פ תירוץ ראשון דה"ק דכל היכא דלא כתיב כעין קרא דושמרת את החקה לא מברכין שום ברכה כלל ומכל מקום אלישנא דשמירה הוא דקפדי א"נ דלישנא דחקה נמי משמע להו דהוי כלישנא דשמירה דחקה לישנא דקפידא הוא וכדאמרינן בעלמא כ"מ שנאמר חקה לשון עיכוב הוא וה"ק בימים תניחם ולא בלילות ומשמע דאסור להניתם בלילה למ"ד במצות תפילין הכתוב מדבר עכ"ל הב"י:

ה"ג ברי"ף מהאי קרא דתניא ר"ע:

יצאו שבתות וי"ט כו'. כבר כתבתי לעיל דצ"ע בריש פרק בתרא דעירובין:

דאף בחוה"מ דשרי מדאורייתא. דהכי מסיק רביכו בריש מס' מו"ק:

ואי משום לאחר המועד מה לי לעצמו. כו'. למה מותר לכתוב לעצמו שאין זה צורך פרנסתו תוס':

ועוד ראיה מירושלמי כו'. וכתבו התוס' דפרק בתרא דעירובין דעוד מביאין ראיה מספ"ק דביצה גבי משלחין תפילין:

דפרק בתרא דמו"ק גרס. והוא בהל"ד:

אתא לקמיה דרבי חננאל. פירוש שיכתוב לו לפי שהיה סופר כדאיתא במגילה כ"כ התוס' דמו"ק:

לקמיה דרבה בר בר חנה. וכן הוא בתוס' דהקומץ ודמו"ק אבל בירושלמי הגירסא רבי אבא בר נתן:

ה"ג בס"א פתר לה בכותב להניחם פירוש:

אבל לאחרים לא. ה"ג בס"א

אבל אדם אחר לא יוכל ולהניחם במועד כו. (אבל לאדם אחר לא יוכל להניחם במועד):

ה"ג בס"א זמן תפילין הוא דהא כולי אמוראי וכן הוא בתוס' ומסיימי רב תסדא ורבה בר רב הונא והיינו דבגמרא איתא דהוו מצלו בהו באורתא:

ה"ג בס"א ראיתי כתוב פסק לגאון:

דכתיב וראיתם אותו פרט לסומא. עיין במה שאכתוב בזה לקמן בסמוך:

זמן תפילין הוא. גרס בס"א לדידיה ודאי חוה"מ בכלל יו"ט אבל התוס' במו"ק כתבו די"ל הואיל ועושין מלאכה בו ואין אות מימים ימימה נמי לא ממעט אלא יו"ט דחלוק משאר ימים ע"כ:

ה"ג בס"א ואין חוה"מ בכלל. כדפרישית לעיל:

וגם מה שכתב הגאון שסומא פטור מהתפילין הא ליתא דוראיתם אותו בציצית הוא דכתיב. ומיהו כדי שלא לשוויה לגאון לטועה בדבר פשוט כזה דהא זיל קרי בי רב הוא דהך קרא לא כתיב אלא בפרשת ציצית לכן נראה לי דהגאון דנקט להך דרשא לאו למימרא דדרשינן לה בין לענין ציצית בין לענין תפילין דהא מילתא דפשיטא הוא דדוקא בציצית כתיב ובציצית היא נדרשת אלא לפי שדרשה זו היא בגמ' בפרק ב"מ דף כ"ז ובהתכלת דף מ"ג ומייתי לה רבינו לקמן בריש הלכות ציצית לכך נקטה ומינה נשמע דה"נ נדרוש לענין תפילין מראיה דכתיב לגבי תפילין דהא לגבי תפילין נמי כתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך דדרשינן לעיל לענין תפילין של ראש ותלמידי הר"ר יונה בפ"ק דברכות אהא דאמרי' התם דזמן הנחת תפילין בכדי שיראה חבירו כו' דמייתי לה רבינו בסוף סימן דלקמן כתבו דהוא מטעמא דכתיב בהו וראו וגו' כך נ"ל ליישב דברי הגאון ואלא מיהת אי קשיא הא קשיא לי דבציצית גופיה הא מסקינן דסומא חייב וראיתם אותו פרט לכסות לילה הוא דאתא וזהו שצריך עיון גם על רבינו שלא הקשה עליו בזה: יז

אבל בגמ' גרסי' בכל הספרים וחשך והוה מנח תפילין כו'. ותמה הב"י סימן ל' על רבינו דמפרש שהיה מניחן לכתחלה דמאחר דאמר רבינא וחזיתא לדעתיה דלאו לשמרן הוה בעי קסבר הלכה ואין מורין כן א"כ אפילו שלא לשמרן מותר להניחם בתחלה אחר שקיעת החמה אלא שאין מורין כן וזה שלא כדברי הפוסקים ולכן נראה דוהוה מנח תפילין לא שהיה מניחם אחר שחשיכה אלא שלא סלקן משחשיכה וה"ק הוה מנח תפילין כלומר שהניח מלסלקן ומש"ה אמרי' דהוי הלכה ואין מורין כן אבל להניחם בתחלה פשיטא דאסור אבל לא כדי לשמרם לפי מה שפירש רש"י בדברי ר"א ומיהו מדברי הר"ר יונה בפ"ק דברכות גבי הא דאמר אביי לתפילין כאחרים משמע דלהניחן בלילה בתחלה נמי הוי הלכה ואין מורין כן עכ"ל הב"י וה"ל להקשות מדברי רבינו עצמו במה שכתב ללשון ספר התרומה דלא כחולק על דבריו ואוסר להניח בלילה:

ה"ג בס"א ומודים חכמים ור' יעקב:

רצה מניחן בראשו קאמר כו' דאי אם כו' לא היה צריך לומר רצה חולץ. והכי נמי בפרק בתרא דסוכה דמייתי לה רבינו לקמן סימן כ"א בכדי שיראה את חבירו כו' וכתבו תלמידי הר"י בפ"ק

צ"ל דברכות דף ט. (די"ט) דטעמא דתלו אותו כשיראה את חבירו משום דבתפילין כתיב ראיה דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך:

בק"ש כוותיקים. דהיו גומרים אותה עם הנץ החמה כדאיתא התם:

חכים. מכיר:

דאזיל לאכסניא. להתאכסן: ואתא לקיצין. פירוש לפעמים: יח

אמר רבה בר רב הונא. בהקומץ דף ל"ה ע"ב ואיתא בפ"ק דשבת דף י"ב ופ"ק דיומא דף ח':

ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת. וכתבו התוס' דיומא וז"ל תימה לי דלפרוך מה לציץ שכן השם הוא בגלוי תאמר בתפילין שהן מתופים עור ואין לתרץ דה"נ כתוב שד"י בתפילין בקמטין חדא דאין זה כתב גמור דדוקא שי"ן של תפילין הל"מ אבל ד"י לא (כדלעיל סימן י"ב) ועוד בציץ איכא שם המיוחד בן ד' אותיות דחמיר טפי ונראה לי דאינו ק"ו גמור דאורייתא אלא מדרבנן וה"ק נהי נמי דאיכא חומרא טפי בציץ כדפרישית מכל מקום כיון דאיכא בתפילין צד חשיבות זה טפי שיש בהן אזכרות הרבה סברא הוא שמן הדין יש לחכמים לתקן למשמש בהן כל שעה עכ"ל:

ואומר ידה ליתד וגו'. מאי ואומר ונ"ל דלא תימא הא דאף ידי גבי קב"ה הוא דכתיב קמ"ל ידה ליתד וגו' דאף בבני אדם כך הוא ובגמרא איתא תו ואומר למה תשיב ידך וימינך מקרב חיקך כלה וגם הרי"ף לא כתבו ותו בגמרא דהשיב רבי יוסי התירם דמצינו ימין שנקרא יד שנאמר וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו ומשנינן יד ימינו אקרי יד סתמא לא אקרי וכתבו התוס' ומדכתיב יד אביו לא קשיא מידי כיון שכבר פירש יד ימינו ונראה דרבי יוסי נמי אההוא קרא קא סמיך ומש"ה לא מייתי מידו הימנית דמצורע עכ"ל:

ואית דדרשי. בגמרא לעיל מהא דרב אשי:

אף קשירה בימין. וכיון דקשירה בימין הנחה בשמאל היא. גמ':

כמו קיבורא דאהיני בפ"ק דבבא בתרא דף ה'. ופירש"י אשכול של תמרים ובערוך כתב דאהיני פרי של תמרים שאין מבושלים וכל בוסר בלשון גמרא אהיני ע"כ:

עד מקום שמוחו של תינוק רופס. ובסימן דלקמן פירש רבינו דלאו דוקא ע"ש:

דהיינו גובה בשר הסמוך ליד. לשון התוספות גובה בשר שבאותו עצם שבין היד למרפק:

הנקרא קוד"א. ובלשון אשכנז עלבוגי"ן:

שחבבן הקב"ה. ובתוספות כתוב שסיבבן הקב"ה:

ואמרינן. בפרקין בסוגיא דשמעתין:

שלשים בפיסת היד. כף היד כדכתיב ככף איש עולה מים תרגומו פיסת ידא. כ"פ הר"ש:

ששה בכל אצבע. שכף היד חיבורי האצבעות היא עד הקנה:

אלמא דעצם הסמוך לכתף הוא. דמשמע שמונה לפי סדרי אברי האדם כ"כ התוס' דהמפלת דף ל':

ביד עד האציל כו'. הכי תניא התם משקל ידי ומשקל רגלי עלי רבי יהודה אומר מביא חבית וממלא מים ומכניס ביד עד האציל וכו':

ואציל היינו מרפק הנקרא קודא. וז"ל התוספות וקרי לאציל מרפק במתבי' ע"כ כלומר דבמתני' דהתם תנן מכניסה עד מרפקו וכתבו עוד התוספות דמדקדק ר"ת מההיא דעירובין דף צ"ה דמשמע התם דמדאורייתא ידך זו קיבורת אבל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם

מרפקי הוא דמקריא יד משום דקיבורת לא הוי בכלל ע"כ:

ודלא כפירש"י דפירש גבי אוב וידעוני היינו השחי. בפירוש החומש פרשת קדושים פירש כן ותימה דרש"י לא כתב אלא לישנא דמשנתינו רפ"ד מיתות דמייתי נמי רבינו לקמן בסמוך אבל התוס' כתבו ולא כפירוש הקונטרס דפירש גבי אוב וידעוני איישי"ל ע"כ והיינו פירושו שבגמ' אמתניתין דלקמן:

אפשר שיתן אדם חפץ על הקוד"א. ולשון התוס' אפשר שיתן אדם גרוגרת כנגד אותו פרק של קוד"א מבפנים וכופף ידו על כתיפו שלא תפול הגרוגרת ויוציאנה:

היינו על כרחך בגובה הזרוע. וז"ל התוספות היינו כנגד הדדים כדאמר במועד קטן דף נ"ה הספד על הלב כדכתיב על שדים סופדים:

רבי חייא בריה דרב אויא גריס לעיל סימן י"ב בשם רב עמרם ובגמ' רב חייא ורב (אויא) בריה דרב אויא אבל נ"ל שהוא טעות דא"כ ה"ל למימר בלשון רבים מכוונו ומנחי להו להדי ליבייהו וברי"ף הגירסא רב חייא בר רב:

בפ"ב דזבחים דף י"ט. ותמיהני דאיתא נמי התם בערכין וכן נמי הא דילבש על בשרו שלא יהא חוצץ איתא נמי בזבחים ולמה לו לרבינו להביא מקצתו מערכין וקצתו מזבחים:

אלמא שאין יכול כו'. עי' בס"ס דלקמן: יט

מה להלן בגובה של ראש במקום שעושה קרחה כו'. וכתבו התוס' בפרק קמא דקדושין דף ל"ו וז"ל וקשה להר"ם אמאי אין מניחין תפילין בכל הראש כי היכי דקאמר קרחה בכל הראש כדאיתא התם ושמא להכי מהני האי בין עיניכם דהוי מצו למכתב בראשיכם ואע"ג דגבי קרחה כתיב בין עיניכם ואפ"ה קרחה בכל הראש וי"ל דלגמור גזירה שוה נכתב עכ"ל:

מה להלן במקום הראוי לטמא בנגע אחד. הקשו התוספות דהא איכא למימר אי מה להלן במקום בשר אף כאן במקום בשר כגון פדחתו: ה"ג עד מקום שגבהו של ראש:

במשאוי של ד' קבין. לפי הירושלמי שכתב רבינו בפרק גיד הנשה סימן ל"ג עולים ד' קבין כ"ה ליטראות של משקל פראג אלא שהוקשה לי מהרמב"ם בפ"ו מהלכות מתנות עניים והארכתי בכל זה בפ' מי שמתו סימן ל' ועיין עוד בפ"ט דנדה בדברי חמודות סעיף מ"ה:

אבל קושרן בזרוע במקום תפילין. שאינו משתמש בזרוע שיש בו תפילין שהוא שמאל דידיה כמ"ש ב"י בשם הר"י אכסנדרני:

אפילו מטפחת של לחם. וכתבו התוס' שכן נראה דלא אשכחן שנותנין תפילין במטפחת כי אם בכיס או בתיק:

וכמה אמר אביי ריבעא דריבעא. ותמהו תלמידי הר"י בפרק מי שמתו על הרי"ף שגם הוא כתב לדאביי דא"כ לא ה"ל לכתוב הא דלעיל משוי של ד' קבין והרבה תירוצים נאמרו על זה הלא הם כתובים על ספר הב"י סימן מ"א והעתקתי דבריו בפרק מי שמתו ע"ש ועוד כתבתי שם תירוץ אחר שלימדתיו מדברי רמ"א דהא דלעיל בדבר שדרכו לשום עליו כל היום:

הדיק. ובס"א חדיק וכן הוא בדברי רבינו פרק מי שמתו: כ

מהו שיכנס אדם בתפילין. פירש"י כשהן בראשו עי' לעיל סימן י"ב:

לבית הכסא קבוע. אבל בית הכסא עראי פשיטא שמותר כ"כ רבינו בפרק מי שמתו סימן כ"ו וטעמא שאין כאן אלא חשש ניצוצות וכיון שאינו בידו שרי ועיין בסימן דלקמן:

א"ל אסור גזירה שמא יפנה בהן. דבבה"כ הוא מיושב ועיין בדברי חמודות סעיף ק':

ברחוק ד' אמות ונכנס. וכן העתיק רבינו שם במי שמתו גם הרי"ף הכא והתם ואיברא דאיכא ברייתא התם דאיתא הכי אבל הך ברייתא דמסיים וכשהוא יוצא כו' גרסינן בה התם ומניחן בחלון הסמוך לרה"ר ונכנס:

ולהכי לא תנא בברייתא בה"כ קבוע. תימה דבגמרא איתא ברייתא דלעיל מהך בעיא דתניא נמי בהאי לישנא דאתמר עלה אמר רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת לא שנו אלא בה"כ קבוע כו' והרי"ף נמי לא כתבו וכן הקשיתי בפרק מי שמתו ואף הרמב"ם והטור לא חילקו וכבר תמה הב"י מאי טעמייהו ולי קשיא מהא דכתב רבינו בס"ס דלקמן וז"ל והא דשרינן בבה"כ קבוע לאוחזן בבגדו ובידו לעשות צרכיו כו' והיינו ברייתא דהכא א"כ מיירי בקבע דוקא ונ"ל דקבע דלקמן לא דמי לקבוע דהכא דלקמן בעושה צרכיו עכשיו וכדמוקי לה רבינו הכא ולאפוקי שאינו עושה צרכיו פי' גדולים כמו שאכתוב בסמוך אלא קטנים דההוא מקרי עראי:

כיון שנכנס לעשות צרכיו. פירוש גדולים דאילו קטנים שרי כדכתב רבינו בר"ס דלקמן. ב"י:

וה"ה כו' עד צריך לחלוץ ל"ג לה בס"א ומ"מ אין למחקו מספר דה"ק אפילו לא יחדו לבית הכסא:

משום שסופו. ובס"א הגירסא ופירש שסופו וכן הוא במי שמתו:

כי היה קשה לו דעל הכניסה הוא אסור. כלומר שהיה קשה לו לומר שעל הכניסה יהיה אסור. ובס"א הגירסא כי היה פשוט לו כו' וכלומר שהיה פשוט לו דהדברים כמשמען הן שעל הכניסה הוא אסור ולכך הוצרך ולהוסיף צנוע:

ואוחזן בימינו. פירש"י שלא בבגדו ובסימן דלקמן נראה מדברי רבינו דאף בבגדו קאמר ועיין בדברי חמודות:

ובלבד שלא תהא רנועה יוצאת כו'. פירש רש"י שיש בהן קדושה שהרי בהן הוא קושרן ובקשר נראה בעשייתו כמין דל"ת כו' ומ"מ נראה דס"ל דלא דמי קדושה דרצועות לקדושה דשי"ן שבקציצה ומש"ה דקדק לפרש לעיל בתפילין שבראשו דאילו שבידו לא אבל שבראשו דחולץ צריך ג"כ לדקדק ברצועות שלהן אבל בתחלה אין כל כך קדושה לרצועות עד שיהיה צריך לחלוץ ג"כ של יד וא"ת והואיל ופירש דברצועות יש בהן דל"ת ויו"ד דשם שד"י מאי שנא אינהו דגריע קדושתייהו משי"ן כבר כתבתי לעיל סימן י"ב בשם הר"ן לפי שאינן בכתיבה ממש וע"ש:

טפח. נראה לי טעמא שהוא שיעור משוי לענין שבת כדאי' בסוף פ' במה בהמה:

אפילו בפחות מטפח. ובגמרא אמר מר זוטרא ואי תימא רב אשי תדע: שהרי פכין קטנים מצילין באהל המת פרש"י מצילין בהיקף צמיד פתיל באהל המת ואע"ג דלא הוו טעת חייצי: כא

מותר להשתין בהם כו'. כמ"ש טעמא בריש סימן דלעיל:

רצה מניח. פירוש מניחן כך בראשו ועיין לעיל ס"ס י"ז:

והלא אסור להסיח דעתו מהם. כדלעיל סי' י"ח:

והלא א"א לגדולים בלא קטנים. דהא תניא בפ' מי שמתו כשהוא נפנה מגלה מאחוריו טפח ומלפניו טפחים ומוקמינן לה באיש ובגדולים ופירש"י דמתוך שהוא דוחק עצמו לגדולים הוא בא לידי קטנים כו':

וכלין מי רגלים. הכי איתא בגמ' דפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ') וגם בר"פ כל היד ושם כתבו רבינו:

ומצוה לשפשף כדאיתא ביומא פ' א"ל הממונה דף ל' וא"ת ובקבוע שעושה צרכיו אע"פ שאין כאן ניצוצות לשפשף ניחוש שיקנח ביד שהתפילין בה וי"ל דמש"ה אמרי' בגמ' אוחזן בימינו דליכא למיחש שמא יקנח בה דאסור לקנח בה כדאיתא בהרואה (דף ס"ב) משא"כ בשפשוף ניצוצות דשרי אפי' בימין כ"כ נ"י וכן נראה מבעל מגדל עוז. ב"י: כג

עד שיניחם כלי בתוך כלי. מסיק רבינו בפ' שמתו סימן נ"ה דלא קאי אס"ת אלא. אתפילין ועיין בדברי חמודות: כד

דרבי חייא בר אבא. וכן הוא ברי"ף ובגמרא ל"ג בר אבא:

וכן הלכה. כלומר כר' חייא וכרב נחמן בר יצחק וכן פסק הרמב"ם בפ"ו וב"י סימן מ': כה

מ"ט הזמנה לאו מילתא היא כו' וליתא לדאביי כו'. כדאי' בפ' מי שמתו סימן ל"ג: כו

וכן הלכה ואע"ג דאיתותב. מברייתא ואין דרך האמוראים לחלוק על הברייתא אפ"ה בדבר שהוא בדקדוק המצות כגון זה משום שמירה נוכל לפסוק כמו האמוראי' כ"כ תהר"י בפ' מי שמתו: כח

וראה קרי. כפירש"י צריך לסלקן מראשו בעוד הקרי עליו כלומר דאילו אחר שקנח הקרי אע"פ שהוא טמא מותר להניחם כדמשמע התם בגמ' ונראה שהטעם שהתירו לו שיאחז ברצועה משום דליכא למיחש כולי האי שמא נגעו במקום הטנופת ואעפ"כ כיון שאפשר לחלצם ע"י רצועה לא שרינן ליה שיגע בבתים אי נמי משום הכי התירו לו לאחוז ברצועה קודם שיטול ידיו דטפי עדיף הוא משישהם עליו עד שיטול ידיו ב"י סימן מ':

א"ר נחמיה. בפ' מי שמתו (ברכות דף כ"ד ע"א) ובגמרא שם רב המנונא:

יום טבילה הואי. פירש"י יום שטבלה אשתו כו' ותהר"י ז"ל כתבו כלומר שהוא יודע שטבל לקריו ושמש מטתו שמנהגם היה לטבול כשהיו משמשים מטותיהן ואית דאמרי שטבלה אשתו והא' עיקר ע"כ נ"ל טעמם לפי שמדרך הנשים להיות צנועות ולהעלים ליל טבילתן וא"כ מנא ידע משא"כ האיש מאחר שכבר שימש אינו מעלים וגם קרוב יותר להיות נודע טבילת האיש מטבילת האשה. ומיהו קצת י"ל כההוא עובדא דס"פ מפנין דטבלה בגו תלתין ללידתה ואמטוה לערסה בתריה דרבא לפומבדיתא ועוד נראה לי מדקאמר יום טבילה ואי באשה הל"ל ליל טבילה דנשים נדות טבילתן בלילה ואפילו שלא בזמנה משום סרך בתה כדאיתא בס"פ תינוקת אבל אנשים בשחר הם טובלים כדאיתא בפ' מי שמתו (ברכות דף כ"ב) מה טיבן של טובלי שחרין:

דורשי רשומות. ובגמרא דורשי חמורות וכן העתיק שם רבינו ורש"י כתב דהיא היא ופירש החכמת שלמה וז"ל והוא מלשון חומרתא שהוא לשון קשר ויש מפרשים מלשון חומרתא והוא מרגליות כלומר שהיו דורשים סתרי תורה עכ"ל ונראה לי דלפירוש השני גרס הומרתא בה"א וכן הוא בערוך ערך המרועות פירש שם בערוך שהוא כמין מעשה שכן קורין המעשה בלשון ארמית וכי יפגשו זא"ז אומר לחבירו מאי אהמרך כלומר מאי אגרך ומאי טיבך ומאי מעשיך ע"כ כלומר כענין המעשה דורש וכן בכאן דורש בענין המעשה שהוא תליית התפילין שהם חייו של אדם ובפ"ק דקידושין דף מ"ב פירש"י צרור מרגליות כו' והתוס' פירש בשם רבינו תם והערוך חותם מעשה ונראה לי דגרס שם גם כן בה"א:

מ"ט. ובעל חכמת שלמה גורס מאי היא:

אביי אמר שלא יפיח בהן. פרש"י שיכול לשמור עצמו מלהפיח עד שיסיר תפילין כדפי' בקונטרס אבל לא חיישינן שמא יישן דאע"ג דפעמים לא יוכל ליזהר משינה ורבא מצריך גם שיכול להעמיד עצמו בשעה שתאחזנו היטב שלא יישן פתאום ומיהו אביי נמי מודה דאסור לישן בהם כדתניא בפרק הישן דאסור לישן בתפילין בין שינת קבע בין שינת עראי. תוספות:

שלא יישן בהם. משום שלא יפיח בהן בשעת שינה משום היסח הדעת אבל משום קרי אין לחוש כדאמר בפ' הישן דאמר ר' יוסי ילדים לעולם חולצים מפני שרגילים בטומאה ופריך לימא קסבר רבי יוסי בעל קרי אסור להניח תפילין ומשני הכא בילדים ונשותיהם עמהם שמא יבואו לידי הרגל דבר אבל משום קרי לא בעי למיסר. תוס':

ה"ג בס"א כלומר לא שיהא צדיק כאלישע:

דכיון דאירע לו נס בתפילין. דהכי אמרי' בגמ' דעל שם הנס שאירע לו בתפילין נקרא בעל כנפים שפעם אחת גזרה גזירה על ישראל שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק ראהו קסדור אחד (מעשטרא"ל שהיה ממונה על כך) רץ מפניו ורץ אחריו וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו א"ל מה זה בידך א"ל כנפי יונה פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה לפיכך קורין לו אלישע בעל כנפים ואמרי' תו בגמרא דמ"ש דאמר כנפי יונה משאר עופות משום דאמתיל כנסת ישראל ליונה שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף וגו' מה יונה כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהן:

כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. פירש"י לישנא מעליא כלומר דהל"ל בהקב"ה שהרי עדות שקר הוא מה שהעיד ואמר ה' אלהינו ה' אחד ואילו נתכוין לעדות אמת היה מקיים מאמרו וציויו ובתוס' בד"ה ומנח תפילין כתבו וז"ל בעצמו פירוש באדון שצוה שהוא קורא והיו לטטפת בין עיניך ולאות על ידך ואין עכ"ל ועי' בסמוך בשם תהר"י ז"ל:

כאילו הקריב תודה. וכן הוא ברי"ף הכא ובברכות אבל בגמ' הגירסא עולה וכך העתיק שם רבינו וכן נראה דאי לגירסא דהכא לא מיתרץ מה שהקשה רש"י דלא הל"ל זבח שהרי תודה נמי טעונה נסכים כדתנן בפרק שתי מדות כל קרבנות הצבור והיחיד טעונים נסכים חוץ מן הבכור והמעשר והפסח כו':

כאילו הקריב כו'. כתבו תהר"י ז"ל דעולא ס"ל דכיון שהוא קורא וקשרתם גו' ואינו מניחן נמצא שמעיד עדות שקר על עצמו שמה שאומר אינו אמת ואע"פ שעשה המצוה שיצא ידי ק"ש אפ"ה עבר עבירה מצד אחר שהעיד עדות שקר על עצמו ור"י ס"ל שאפילו המצוה עצמה אינה נעשית שלימה כיון שלא קיבל עליו עול מלכות שמים דה"ל כמי שמקריב כו' כיון שקורא בלא קבלת מלכות שמים:

וזו היא מלכות שמים שלימה. גרם וכתבו תהר"י וז"ל מפני שהתפילין שבראש אדם משעבד לבורא ית' הנשמה שהיא במוח ובתפילין שבזרוע אדם משעבד גופו ומפני כך צוו לשים אותה כנגד הלב שהלב הוא עיקר התאוות והמחשבות בזה יזכור הבורא וימעט הנאותיו ובמזוזה משעבד אדם ממונו אלא שלא הזכירו בכאן המזוזה מפני שמצותה נעשית בשעה אחרת וכשקורא ק"ש ומתפלל בענין שמשעבד לו נשמתו וגופו זו היא מלכות שמים שלימה. ע"כ:

היינו קרקפתא דלא מנח תפילין. וכתבו התוס' אם עסק בתורה כמניח תפילין דמי דאמר במכילתא העוסק בתורה פטור מן התפילין ורבינו תם מפרש דהכא כשמצוה בזויה עליו שמגונות עליו רצועות של תפילין שבראשו אבל אם ירא להניח משום דבעינן גוף נקי כאלישע בעל כנפים והוא דואג כל שעה שמא לא יוכל להזהר לשמרם בטהרה ובקדושה הא ודאי אין עליו דין פושעי ישראל בגופן כ"כ התוספות אבל בדברי הטור סימן ל"ז דקדק הב"י דס"ל להטור דבכל גווני הוי פושע כשאינו מניח תפילין ואפילו אינו נמנע משום ביזוי וכתב שכן יש לומר שהיא ג"כ דעת רבינו מדסתם ולא פירש כר"ת ע"כ וכן הא דמייתי התוס' ממכילתא דחי לה רבינו בסימן דלקמן בשם ר"ש בן חפני:

שהוקשה כל התורה כו'. הכי אמרינן בגמ' פרק קמא דקידושין דף ל"ה:

ה"ג בשעת הגזירה כגון תפילין עדיין גרס ופירשו התוספות מדאלישע בעל כנפים אמר לקסדור שהוא כנפי יונה ולא מסר עצמו לומר שהן תפילין: ה"ג עובדא הוה בחד גברא דהוה טעין: ה"ג דנטיר מצות כדון אפקדון:

ובשביל זה לא הניחום. ובס"א הגירסא ובשביל זה ימנעו:

אלא ה"פ מפני מה כו'. וכתב הב"י וז"ל לכאורה נראה שביאור דבריו הוא כמ"ש רבינו ירוחם וז"ל פי' שלא החזיקו בהם להניחן כל היום מפני הרמאים אבל בשעת תפלה כ"א מישראל נקרא מפושעי ישראל אם לא יניחם ע"כ אבל כשתדייק דבריו משכחת שדברי הרא"ש הם כמ"ש התוס' בפרק במה טומנין דה"פ מפני מה לא החזיקו נאמנות באדם המניח תפילין וקאמר מפני הרמאים שהיו מניחין תפילין לרמות בני אדם וכ"כ בס"ה עכ"ל הב"י: כט

ה"ג בס"א לומר שהחולי:

נשים ועבדים. פרק מי שמתו (ברכות דף כ') וגם בס"א לא כתב וקטנים וע"ש בפרק מי שמתו סי' י"ג בדין קטנים:

משום דה"ל מ"ע שהז"ג. ונשים פטורות כדכתב רש"י ועבדים הוקשו לנשים בג"ש דלה לה כתיב הכא וחופשה לא נתן לה וכתיב התם וכתב לה כדאיתא פרק קמא דחגיגה דף ג':

עבדים מנין. כו'. תימה לי דתיפוק ליה מגזירה שוה דלה לה דילפינן מינה לכל המצות שאין עבדים חייבים בהן אלא באותן שהנשים חייבות:

ה"ג בספרים אחרים ר"ש בן חפני כ' בתשובה:

ומסתברא לן דהקורא בתורה גרס בס"א וכתב הטור סימן ל"ח וז"ל ואין נראה לי לחלק דהא לענין ברכת התורה קאמר בפרק קמא דברכות דאית להו חד דינא ע"כ והב"י כתב שיש ליישב דבעוסק בתורה שבכתב שנזכר בה יציאת מצרים כמה פעמים הרי הוא זוכר על ידיה יציאת מצרים ואין צריך זכרון אחר מה שאין כן כשהוא עוסק בש"ס ומכל מקום אין דברי בעל העיטור נראין עכ"ל הב"י:

וכיון שהניח וכו' עיין בפרק ואלו מגלחין סימן פ"ד:

וכן מנהג ששתי ישיבות. ובפרק בתרא דתענית סימן ל"ז כתב שאין כן מנהג אשכנז ועיין שם: ל

והשושבינים. לרעהו אשר רעה לו דשמשון בספר שופטים מתרגמינן לחבריה דהוה שושביניה:

ר' שילא אומר כו' והחתן פטור. פירש"י מק"ש ושאר בני החופה חייבים ולית להו להני תנאי העוסק במצוה כו' אבל רבינו כתב שם בסוף סימן מ"ה דסברי נמי דהעוסק במצוה פטור כו' וביכול לכוין קא מפלגי עיין שם:

ה"ג בס"א ותגרי תגריהן וכל העוסקים במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת פטורין:

ומכל מצות כו'. כתבו התוספות דמאי דאיצטריך למיחשב הני אגב דאחשבינהו בברייתא קמייתא:

שהיה אומר העוסק במצוה פטור. וכתב רבינו שם סי' מ"ג דתימה אם יכולין לקיים את שניהן אמאי פטורים ומסיק דמיירי בכה"ג שאם יחזור אחר מצוה אחרת יתבטל ממצוה זו ועיין בדברי חמודות:

ומסתברא דהלכתא כרב הונא דמצוה דגופא עדיף וגם כו'. דבלאו הכי ודאי ששמואל גדול מרב הונא כדמוכח בכמה דוכתי שכתבו התוספות בפ"ק דחולין דף י"ג אדמשמע התם איפכא דבעא מיניה שמואל מרב הונא ואע"ג דכתבו דתרי רב הונא הוו כבר הקשו ג"כ על זה מ"מ מן הסתם היכא דאית שמואל ורב הונא אזלינן אחר הרוב שהוא רב הונא הקטן משמואל ובירושלמי מייתי סייעתא לשמואל מברייתא תפילין שבלו עושין מזוזה מזוזה שבלתה אין עושין תפילין למה שמעלין בקדש ואין מורידין וכתב הב"י ס"ס ל"ח דאין לתמוה על רבינו היאך דחה סייעתא דברייתא בסברא בעלמא דההיא סייעתא לאו כלום הוא משום דההיא ברייתא אתיא דלא כהלכתא דבפרק הקומץ תניא איפכא ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהם מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה עכ"ל:

התכלת אין לה בדיקה. ומפרשינן בגמ' דיכולין לבודקה ומאי אין לו בדיקה דקאמר אטעימה ומייתי לה רבינו בהלכות ציצית סימן ט"ז והא דאינה נקחית מכל אדם כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות ציצית דחוששין שמא נצבעה שלא לשמה ורש"י שפירש לענין קלא אילן לפום מאי דס"ד בגמ' דאין לה בדיקה אם היא תכלת או קלא אילן הוא שפירש כן וכך כתב רש"י על אין לה בדיקה קס"ד כו' ואני לא רציתי להעתיקו בכאן כיון שאין המסקנא כתובה לפנינו פה:

ואינה נקחת אלא מן המומחה. והא דמכשירין המוצא חוטי תכלת בשוק פרק המוצא תפילין משום דרוב מצויין אצל תכלת מומחין הן וכהאי גוונא אמר גבי שחיטה תוספות:

ספרים ומזוזה יש להן בדיקה ונקחים מיד כל אדם. וכך העתיק עוד רבי' לקמן בהלכות ציצית סי' ט"ז ובגמרא לא גרסינן הכי אלא גרסינן תפילין ומזוזות כהדדי וכך היא הגירסא ברי"ף הלכות ציצית ויש בגמרא חסרון הניכר וכך צריך להיות כמו שהוא ברי"ף תפילין ומזוזות יש להן בדיקה ואין נקחין אלא מן המומחה ספרים יש להן בדיקה ונקחין מיד כל אדם וכן נראה בקיצור:

דס"ת בעי עיבוד לשמה. אבל מזוזה לא מצינו דבעי עיבוד לשמה כמו שכתבתי בהלכות מזוזה סימן ו' דזהו טעמו של הרמב"ם שאינו מצריך עיבוד לשמה למזוזה ואלא מיהת קשיא לי לגירסת הרי"ף שכתבתי לעיל דלגירסתו אף מזוזה אין נקחית מכל אדם ותקשה א"כ איפכא דהא מזוזה לא בעי עיבוד לשמה ודרכו של הרמב"ם ע"פ הרי"ף בכל מקום מלבד מקומות מעטים ויש לנו א"כ מן הסתם לפרש דבריו שיהו מסכימים עם דברי הרי"ף ודקדקתי בהלכות תפילין ומזוזה של הרמב"ם ולא מצאתי שכתב שאין נקחין אלא מן המומחה ולא כתב אלא להא דבפרק המוצא תפילין הלוקח מן השוק דכתב רבינו לקמן בסמוך ומזה נראה לי דס"ל להרמב"ם דהא דתניא דאין נקחים אלא מן המומחה אינה הלכה אפילו בתפילין כיון דאשכחן בריש פרק המוצא תפילין דהמוצאן מכניסן זוג זוג אע"פ שלא בדקן והשתא אפשר לומר דאע"ג דלפי הברייתא שאין מזוזה נקחת מכל אדם בעיא עיבוד לשמה הואיל ואינה הלכה בגוף הדין הלכך בעיבוד לשמה נמי אינה הלכה דס"ל כפירש"י ואי איתא דצריכה עיבוד לשמה לא אדחייה מהלכה ולא היו מתירין למוצא תפילין שיכניסן כיון שלא בדקן:

בודקן אחת אחת. וכך העתיקו התוספות ומיהו אין הגרסא כן בגמרא אלא בודק שתים של יד ואחת של ראש או שתים של ראש ואחת של יד ומוקמינן לה דזבין מחד גברא ובעי דמתמחי בשל יד ובשל ראש ועיין בסמוך התוספתא דע"ז:

התם כשלקחן בדיעבד גרסינן וכתבו התוספות לפירוש הקונטרס צריך לפרש דבדיעבד לא חיישינן:

וכן ברביעי. כך הוא בתוספתא וקצת קשה דהא לא קאמר אלא שנים או שלשה צמדים ועוד קשה כיון דאתחזיק בשלשה רביעי ל"ל והתוספות לא העתיקו וכן ברביעי וגם בקיצור ובטור סימן ל"ח השמיטו אבל נ"ל לקיים הגרסא דהכי מסקינן בפרק המוצא תפילין דכי הוו צבתים אין מחזיקין מאחד על חבירו וצריך לבדוק בכל צבת וצבת לפי שדרך ליקח צבת מאיש אחד וצבת מאיש אחר (לשון צבת כמו שול תשולו מן הצבתים) ומסקינן נמי דמשום הכי אפילו כי בדק מג' צבתים לא סגי ואפילו רביעי וחמישי נמי דהכי נמי הך תוספתא אע"ג דברישא לא קתני אלא שנים שלש מכל מקום מסיק בסיפא דזבן ארבעה אם היו יותר מג' והוא הדין לה' וז' אם היו כל כך:

מגיד שצריך לבדוק וכו'. דסבירא ליה בחוקת תפילין הכתוב מדבר תוספות ועיין לעיל סימן ט"ו:

ביומא. פרק קמא דף י"א ומייתי לה רבינו בהלכות מזוזה סימן ט"ו:

ה"ג בספרים אחרים שמא נתקלקל הכתב או בלה הקלף:

במזוזה לזה גרס בס"א:

מקומה בסף והזרם והמטר גרס בספרים אחרים: