מעדני יום טוב על מנחות, הלכות מזוזה

פשיטא כו'. קאי אסיפא דהא דב' פרשיות כו' פיסקא דמשנתינו היא דתנן בה הכין שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו ואפי' כתב א' מעכבן והיה כ"ל לגרוס כן בדברי רבינו דהא לקמן ריש הלכות תפילין גרס הכי אלא לפי שגם בגמ' בהך פיסקא ליתא הלכך לא שלחתי בו יד להגיה:

אלא לאידך דרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב גרס בגמ' אבל ברי"ף הגי' כמו שהיא לרבינו:

וההוא דניקב כו' וההוא דשעטנ"ז ג"ץ אלישנא דהרי"ף קאי דהרי"ף כתב בכאן ורבינו חיבר ספרו זה על ספר הרי"ף: ב

אף כאן בספר. או כלך לדרך זו נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן וכתבת על האבנים מה להלן על האבנים אף כאן על האבנים נראה למי דומה דנין כתיבה הנוהגת לדורות מכתיבה הנוהגת לדורות ואין דנין כתיבה הנוהגת לדורות מכתיבה שאינה נוהגת לדורות (ספר כריתות נוהג לדורות כתיבת אבנים הוראת שעה היתה. גמ'):

ולא בתפילין ולא במזוזה. וכתבו סמ"ג וסה"ת דטעמא משום דאמרינן במכילתא כתבה שלא כסדרן יגנזו: ה"ג מזוזה שעשאה שתים ושלש ואחת::

כשרה. מפרש טעמא בגמ' משום דהשתא הויא כשירה פירש"י כשירה דאז ישיר משה שיטה אחת ארוכה ושיטה אחת קצרה שאין ממלאה כל השיטה ע"כ ומותבינן בגמרא מהא דעשאה כשירה או שירה כמותה פסולה ומשנינן כי תניא ההיא בס"ת ועיין בהלכות תפילין בסדר תיקון תפילין: ומאן נינהו גרס:

שמע ה'. ותמה המרדכי מדלקמן בריש הסימן חזינא לרב הונא דכריך לה מאחד כלפי שמע משמע דשיטה ראשונה מסיימת באחד ותירץ דשמא גמרא לאו דוקא נקט אלא שמשמיענו דלתחלתה נגללת:

ה"ג ושמתם אתם

בדרך. וכן הוא ברמב"ם פ"ה ובטור סימן רפ"ה ואע"ג דברי"ף כתוב ג"כ חד אתם א"א לומר כן לפי שלא תכיל שעה אחת כ"כ:

ה"ג ברי"ף ידך ידך תרויהון חסרין קדמאה מזזות:

מאחד כלפי שמע. פירש"י שסוף השורה ה' אחד ולאו דוקא נקט כדכתבינן לעיל בשם המרדכי:

ועושה פרשיותיה סתומות. כתבו התוספות וז"ל קצת קשה דנקט לשון רבים ואין שם כי אם פרשה אחת ושמא משום על הארץ דבסוף שיטה אע"פ שאין כתוב כלום אח"כ עכ"ל ומסיים המרדכי והרי חשיב כסתומה כיון שנתמלאת כל השיטה ע"כ ובתשובות רש"ל ז"ל סימן ל"ז ראיתי ג' פירושים על דברי התוספות הללו שנים מהם לשואלם והשלישי להרב רש"ל ז"ל בתשובתו ופירש על פי שיטת פירושו שכתבתי בהלכות ס"ת ס"ס י"ג בפי' סתומה והוצרכו לפירושים אלו בעבור פירוש פרשה סתומה שהוא ההיכר שבראש הפרשה והכא סתומה אסופה קאי ולפי מ"ש אני שם ג"כ ניחא והוא קרוב לפירוש רש"ל ז"ל ואין להאריך כי מובן הוא ממה שכתבתי לעיל שם:

כמין דף. פירש"י ארוכה וקצרה כלומר שאין רחבו כארכו ולא יותר מארכו אלא האורך יותר על הרוחב ונ"י פירש כמין דף כמין עמוד שנקרא בלע"ז סאיינ"א ופעמים שהשיטין שוות ופעמים שהשיטה אחת ארוכה והשנית קצרה ע"כ ועיין בריש סימן דלעיל:

ה"ג בס"א כדי לגול היקף: ה

ובירושלמי פסק רב בהדיא כו'. והלכך אזלינן בתר מאי דפסק רב בהדיא ולא בתר הדחייה דבגמ' דידן ואע"ג דבגמ' מוכיח הדחייה דאשכחן ליה לרב דאית ליה לרב גופיה מנהג דאמר רב אם יבא אליהו ויאמר אין חולצים בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל והאידנא נהוג עלמא בסתומות והלכך כי אמר רב הלכה כרשב"א לא אפתוחות קאמר י"ל דזו אינה הוכחה גמורה דדלמא קים ליה לרב בההוא מנהגא דסנדל טפי דאיהו מנהג ותיקין. דודאי פשיטא מלתא דאיכא בין מנהגא למנהגא שאין כל המנהגות שוות לילך אחריהן כמו שיתבאר בעה"י במסכת ב"מ ר"פ הפועלים:

והתחיל לכתוב באמצע שיטה שתחתיה כך הגירסא בתוספות והיינו סדורה דבהלכות ס"ת סי' י"ג:

וכבר אמר כו' דהויא פתוחה כו' ומי גרע זו מפתוחה מראשה לחוד או פתוחה מסופה לחוד וכ"כ התוס':

ה"ג בתוס' סתומה והאי מכאן ומכאן דקאמר:

אסתומה דבתר הכי קאי. ולא אפתוחה דקמיה דההיא פתוחה באמצע איקרי כ"כ התוס' ובפרשה פתוחה שיש פתוחה והפרש ענין ואופן דמכאן ומכאן סתומה השיטה והיינו שהפתוחה היא באמצע וזה שכתב רבינו וה"פ או פתוחה שמכאן וכו' כלומר שהיא פתוחה בענין שמכאן וכו' וכתבו עוד התוס'

ואע"ג דבעלמא מקרי סתומה כה"ג לא חיישינן גבי מזוזה דכיון דטעם משום דאין זה מקומה ומתיישב בכך דלא קשיא ההיא דירושלמי אגמרא שלנו אליבא דרב עכ"ל וזהו מה שמסיק רבינו ואשמועינן כו' ורב פסיק כו' והיינו כמסקנא דשמעתין:

וטוב שלא יניח כו'. וכתב הב"י וז"ל כלומר דכיון דמ"ס

דשיעור ריוח פרשה הוי שלשה אותיות (כדלעיל הלכות ס"ת סי' י"ג) אם ינית ריות שיעור ג' אותיות בסוף שיטה שמסיים בה שמע אף אם לא יניח ריוח בראש השיטה שמתחיל בה והיה הויא פתותה וכן אם ישייר ריוח בראש שיטה שמתחיל בה והיה אע"פ שלא שייר בסוף שיטה שמסיים בה שמע הויא פתוחה לדעתו ז"ל דכל שהריוח פתוחה לצד אחד או למעלה או למטה נקראת פתוחה כדמשמע בירושלמי דקתני פתוחה מראשה פתוחה פתותה מסופה פתוחה ואם יניח ריוח בתחלת שיטה ובסוף שיטה כ"ש דהויא פתוחה ולפיכך הזהיר ז"ל שלא יניח ג' אותיות לא בסוף שיטה ולא בראש שיטה וק"ל על דבריו דכיון שאינו מניח ריוח כשיעור ג' אותיות נמצא שאין כאן פרשה ואנן ודאי שיעור ריוח פרשה בעינן בין זו לזו ולא נחלקו אלא בצורתה אם פתותה אם סתומה ולהרמב"ם ודאי שצריך לשייר בתחלת שיטה שמתחיל והיה ריוח כשיעור ט' אותיות שזו היא צורת סתומה לדעתו וסמ"ג כתב וז"ל ומסיק לרב דמצוה בסתומות ואי עבדינהו פתוחות שפיר דמי ובירושלמי דמגילה פוסק רב כן דפתוחה כשרה ומאריך אח"כ שם פתוחה מראשה פתוחה פתוחה מסופה פתוחה ומכאן ומכאן סתומה. וקבלתי כך הפירוש לא שתהא פתוחה לגמרי מראשה שיעור תשעה אותיות לדברי סידור קדמונים או שלשה אותיות לדברי מ"ס ולא שתהא פתוחה לגמרי מסופה שא"כ היתה פתוחה גמורה אלא תחלק שיעור הפתוחה לכאן ולכאן פחות משלשה אותיות בסוף ובשעריך בסוף שיטה ופחות משלשה אותיות בתחלת שיטה במקום שמתחיל והיה אם שמוע להיכרא בעלמא לפי שאין סמוכות בתורה וזו היא סתומה גמורה מאחר שאין שיעור פתוחה לא בתחלה ולא בסוף עכ"ל: ו

והרמב"ם ז"ל כתב דמזוזה לא בעי עיבוד לשמה. ולא פירש מנא ליה ושמא מהא דתניא בפרק התכלת תפילין אין נקחין אלא מן המומחה מזוזה נקחת מכל אדם ומפרש הטעם משום דתפילין צריכים עיבוד לשמה ומזוזה א"צ עיבוד לשמה כ"כ התוספות בפרק התכלת סוף (מנחות דף מ"ב) ולפי מה שאכתוב גירסת הרי"ף שבברייתא זו לקמן בסוף הלכות תפילין מזוזה נמי אינה נקחת מכל אדם ומסתמא דרכו של הרמב"ם כרי"ף. וא"כ א"ל כדברי התוס' ולקמן בסוף הלכות תפילין אכתוב עוד בזה ובמגדל עוז כתוב דבתשובה לחכמי לוני"ל כתב הוא ז"ל שהטעם מפני שלא נשמע במזוזה עיבוד לשמה והיכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר וא"ת מ"ש ס"ת ותפילין צריכין עיבוד לשמה לפי שעצמו של ס"ת ועצמן של תפילין הן המצוה ולפיכך הוצרכו לעשות להם חשיבות יתירה והוצרכו לעבדן לשמה לפי שיזהר בעיבודן למען יעמדו ימים רבים ועצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני הבית חייב ואם אין בית אין מזוזה אבל ס"ת ותפילין חובת הגוף התדירה עכ"ל:

ורבי מאיר היה כותבה גרס (וכן לעיל מפרק המוציא יין):

לכתחלה. דהיה כותבה הכי משמע ומדאמרי' נמי מפני שמשתמרת הכי משמע וכ"כ רבינו חננאל אלו דברי הר"ן בפרק המוציא יין וסוף דבריו אכתוב בדברי חמודות סעיף י"ד:

ומשמע דתרוייהו פסילי אגויל. וס"ת כשרה אגויל כדמוכח בפרק המוציא יין. (וכתבו רבינו לעיל הס"ת סימן ה') ותימה דלא חשיב ליה בהדי אין בין ספרים לתפילין ומזוזות בפ"ק דמגילה ויש לפרש דלא איירי בדבר שכתובין בו כדאשכחן גבי אין בין שבת ליוה"כ דלא חשיב אכילה וגבי אין בין י"ט לשבת דלא חשיב סקילה א"נ משום דתפילין ומזוזות לאו מחד טעמא מיפסלן אגויל ולא דמי לאשורית דטעמא משום דכתיב והיו. תוס':

אגויל. פירוש גויל כתוב בהס"ת סימן ה': מפרק. גרס

כיון דכשרה גם על הקלף. והר"ן פרק המוציא יין הביא ראיה מדפריך מזוזה אקלף מי כתבינן ולא פריך מזוזה אגויל מי כתבינן כדפרכינן כי בעיא לאוקמא בתפילין אגויל והב"י סימן רפ"ח כתב דנ"ל ראיה אחרת מדקתני הל"מ מזוזה על הדוכסוסטוס והיינו למצוה כדכתב הרי"ף לעיל ואם איתא דבגויל מיפסלא הוה ליה למתני מזוזה אדוכסוסטוס ועל הקלף לאשמועינן דעל הגויל פסולה דטפי הוה עדיף לאשמועינן פסולא דגויל מלאשמועינן דמצוה בדוכסוסטוס ומדלא קתני הכי משמע דאף בגויל כשרה ולישנא דהרמב"ם דייק הכי קצת שכתב אם כתב המזוזה על הקלף או על הגויל כשר לא אמרו דוכסוסטוס אלא למצוה ע"כ:

ה"ג בס"א דתפילין דוקא:

אם שינה גרס בס"א:

פסול גרס בס"א:

לא שייך בה שינוי. כלומר גם בשניהם בדוכסוסטוס ובקלף שיכול הוא לשנות ולכתוב בדוכסוסטוס במקום בשר ובקלף במקום שיער והלכך כשרה נמי אגויל כו' וז"ל סה"ת סימן קצ"ד ס"ת ומזוזה צריך לכתוב לכתחלה בגויל ודוכסוסטוס לצד שחור או בקלף לצד לבן ואם שינה כשר שהרי כשרים הם על שניהם בין לצד שיער בין לצד בשר ע"כ ועיין בד"ח:

ותפילין אין צריך שרטוט. עי' בהל' ס"ת ס"ס ז': ז

וכדקבע לה מזוזה גרס ברי"ף:

מ"ט אתיא כתיבה כתיבה. עי' בהס"ת ס"ס ז' מ"ש בזה בשם התוספות:

פי' שלא דקדק בחסירות ויתירות ולעיל בהס"ת סוף סימן ז' כתבתי ללשון התוספות בזה ועי' שם: ח

הואיל ואמר רבא. לקמן בסימן:

דבעי רב פפא גרס ואדת"ר לעיל מיניה קאי דת"ר הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת:

בפרק בתרא דגיטין דף פ"ז שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני כשר. ולא אמרינן דהוי כשני ספרים ופסול ויש לדחות משום דגבי גט כתוב ספר אבל בסוטה כתיב בספר דמשמע בספר המבורר ומיוחד למעוטי ב' דפין אפילו בחתיכה אחת ובירושלמי משמע דבשני עורות פסולה דפריך ולמה לא תנינן שהספרים נכתבים בשני עורות והתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא בעור אחד. תוספות:

ובעינן מזוזה דרך ימין כו'. לקמן סי' י"ד:

ה"ג ההוא צד שהחור בו:

דגמרי מציצית כו'. עי"ל סי' י"א:

גבי לא שנו כו'. בסימן י"א:

פתחי שמאי. גם זה שם:

ולישנא דגמרא לא משמע הכי דאהיכר ציר מייתי לה כדפרישית. וכתב ב"י סימן רפ"ו דגם הראב"ד השיג עליו וחכמי לוני"ל שאלו להרמב"ם על זה ומהא דמקשה רבינו והשיב להם מי תלה הא בהא כי דרשיתו סמוכים בגמ' הלא תדעו שעיקר המצוה לא תלה הכתוב אלא בשער שנאמר על מזוזות ביתך ובשעריך וכי בב' מקומות מניחין על המזוזה ועל השער אלא כך אמר ביתך ועל מזוזות כל שעריך ודבר ידוע שהשער הם הדלתות וכן אמרו חכמים אחד שערי בית וכו' ולא אמרו פתחי בתים כו' שכל פתח שאין לו דלתות פתח מקרי שער לא אקרי ור"ג שאמר לרב נחמן לקבוע למזוזה על פתח שלא היה לו דלתות לאו למימרא שהיה סבור שחיוב מזוזה על פתח בלבד אלא כיון שהעמיד המזוזה א"ל לר"נ להניח המזוזה של כתב על המזוזה דפתח ואח"כ יעמיד הדלתות ומדברי ר"נ תלמוד דבר זה שהרי א"ל תלי דשא ברישא ולא א"ל תלי דשא או הא אין לו דשא כלומר אע"פ שהכתיבה על המזוזה היא מונחת אין מניחין אותה עד שתעמוד הדלת שאין החיוב אלא במזוזות השער כמו שביארנו ולא במזוזה בעלמא עכ"ל: ט

ואמר רב יהודה אמר שמואל. וכן הגירסא ברי"ף והיא נכונה יותר מגירסת הגמרא דגרס אמר רב דכולהו מימרא דלעיל נמי רב יהודה אמר שמואל נינהו:

היינו שתוחבה בסף כנגר גרסי'. ופירש הטור סי' רפ"ט שתוחבה בתוך עומק המזוזה כבריח שנכנס בחור וכתב רמ"י דטעמא דפסולה דכתיב על מזוזות והאי לאו על הוא אלא תוך ואין נ"ל כדבריו דא"כ לר"ת דפוסל מעומד והא הוי על לכן נ"ל דא"צ לשום טעם שבודאי שאין ספק שמרע"ה קיבל מסיני דרך עמידתה של המזוזה ככל חקת התורה ומצותיה כי לכולם חוק וסדר היאך ואיך יהיה סדר כל מצוה ומצוה והוא מסרה ליהושע וכו' ואם אנו אין לנו טעם ולא פירוש אין בכך כלום אלא כך קבלו איש מפי איש עד מפי מרע"ה שבכך כשרה ובכך פסולה. ושוב מצאתי במרדכי שהקשה על פירוש ר"ת מהא דכתיב על מזוזות וגו' דמשמע שתהא כולה על המזוזה והשער ואם תחבו אותה ע"י נקב במזוזה כדפירש ר"ת הרי שסוף המזוזה אינו על מזוזות השער ומקצתה סמוך ומקצתה מופלג ואין נכון כן עכ"ל אבל רמ"י כתב גם לפיר"ת וא"כ ודאי דאין אנו יכולין לתת לזה טעם שיהא כולל אף לפיר"ת:

מקום חיבור השוק והרגל. היינו בעצם השוק עד הרגל:

דארון גבהו כרחבו. וברוחב היו מונחים כלומר אורך הס"ת ולוחות כנגד רוחב הארון: (העמידו גרס):

כיתדות המשכן. דמתרגמינן סיכתא:

כאיסתוירא כו' כשרה. וז"ל הטור צריך להשכיבה ארכה לרוחב מזוזות הפתח עכ"ל וז"ל המרדכי יעשה נקב במקדח לתתה ברוחב המזוזה ובתוספות הקשו על פירוש ר"ת מהתוס' שכתבתי בס' ד"ח סעיף י"ד שפופרת שחתכה ונתן בה את המזוזה ואח"כ נתנה בכותל אע"פ שלא כדרך קבלתה והו' ולר"ת דמעומד פסולה ומיושב כשרה מאי כדרך קבלתה ותירצו דיש ליישב שהשפופרת פתוחה לארכה ומשני ראשיה סתומות ושלא כדרך קבלתה היינו דכפאה על פיה ע"כ:

ולא קביל"א. ואע"ג דרש"י פירש התם קביל"א המפסקת כו' ופירש נמי לנגר קביל"א ולכאורה היה נראה דרש"י לכל עצם שהוא עשוי כעין נגר קורא קביל"א בין שהוא תחוב בעומק האבר או שהוא נתון ויורד באורך דהא מ"מ עצם פשוט כנגר הוא אבל ר"ת אינו רוצה לקרות קביל"א אלא כשהוא תחוב בין בעומק בין ברוחב כדרך הנגר שהוא נתון או בעומק או ברוחב אבל מה שהעצם הוא פשוט משום כך אינו רוצה לקרותו נגר הואיל ואינו מונח כדרך שרגיל להיות הנגר דהיינו בעומק או ברוחב וא"א לומר כן דהא ההיא דקבורת חמור דפרק המוכר פירות אמרינן התם דעבד להו כמין נגר ולכן צריך לי עיון:

וכן פרשיות של תפילין כו'. דאמר לקמן בהלכות תפילין סימן ב' כתבן בקלף אחד והניחן בד' בתים יצא ובשלמא אם מכניס מושכב משכחת שפיר שיהיו ארבע הבתים ניכרין אבל אי בעומד לא משכחת אלא בדוחק גדול כ"כ המרדכי ועיין מ"ש שם לקמן וכתב עוד בשם ר"ת שאמר שאם יזכה לבנות ארון ארחיבהו לפי העמדת ס"ת מיושב כס"ת שהיה מונח בארון ע"כ:

ה"ג בס"א כמין נגר עבידן משמע דשאר מזוזות דעלמא לא עבידי כמין נגר והיאך עבידין שלא היו כו':

מחצה זוקף ומחצה שוכב. ותמיהני היאך עושין כך למזוזה חדא דכי לא גבאי הוא זה לכופלה בעיקום ועוד דהרי כשהיא נתונה כך אין יכולין לפותחה ולקרותה וכבר הקשה המרדכי על פירוש ר"ת מטעם זה שאם יחוק במזוזה וישים אותה לרוחב הסף א"כ אין נקראת לאותו שעומד בחלל הפתח כדמשמע ובשעריך ע"כ ושוב ראיתי דלעיל מהא במרדכי כתב בשם בה"ג אסתווירא חציו זקוף וחציו שכוב וכתב עלה דר"י מפרש משופע דבמזוזה א"א חציו זקוף וחציו שכוב ע"כ:

והיינו כשוק המחובר לרגל. וכן פי' הקונטרס בלשון אחר כ"כ התוספות ולשון הערוך כעין השוק עד פיסת הרגל שחציו זקופה ותציו שכובה. באשורו אחזה רגלי תרגום באסתוורא אחדת רגלי ע"כ: י

התם רגיל הוה. עיין לקמן ר"ס י"ד:

א"ל עד השתא לאו מר אנא. דעד השתא כי הוו קאזלי באורחי וקדמיה חמרא דרבין לדאביי ולא א"ל ניזל מר:

ה"ג א"ר יוחנן אין מכבדין אלא בפתח שיש בו מזוזה דאית ביה מזוזה סלקא דעתך ודלית ביה מזוזה לא אלא מעתה בהכ"נ ובה"מ דלית בה מזוזה ה"נ דאין מכבדין. גמרא:

ובירושלמי דפ' בתרא דמגילה גרסינן והוא בסופו משמע דבי מדרשא דרבי חנינא היה בו מזוזה ומונחת כו'. דלעיל מיניה איתא הא דמניחה בשליש העליון כו' וקאמר עלה בר טברי שאל לרבי יצחק הגע עצמך שהיה שער גבוה א"ל נותנה כנגד כתיפיו בית מדרשו דרבי חנינא עבידא כן ע"כ ובאמת שלא ה"ל לרבינו להביא הא דמונחת בין כתיפיו דלמאי צריכה ליה הכא וגם בתוספות קשה כך אבל בתוס' דיומא הביאו הירושלמי כאשר הוא והשתא ל"ק מידי ותו כתבו התוס' דיומא דיש לומר דבי מדרשא דר' ודרב הונא ודר' חנינא שלהם היה ולא של רבים אלא של עצמן ע"כ:

אבל יכול לתתה בגובהו של פתח עד המשקוף. דבגמ' מותבינן עליה דשמואל מדתניא מגביה מן הקרקע טפח ומרחיק מן הקורה טפח וכל הפתח כולו כשר למזוזה דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר וקשרתם וכתבתם מה קשירה בגובה (כדאמרינן מקום שמוחו של תינוק רופס) אף כתיבה בגובה שמואל דלא כמאן לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי ומשנינן אמר רב הונא בריה דרב נתן לעולם כר' יוסי ומאי תחלת שליש העליון דקאמר להרחקה שלא להרחיקה מן הקורה שלמעלה יותר משליש וכתבו התוספות דירושלמי דלעיל דמניחה בין כתיפיו כשהפתח גבוה חולק על הגמרא שלנו ועיין בד"ח:

ה"ג אמר רבא מצוה להניחה בטפח הסמוך:

ורב הונא מסורא אמר. וכן הוא ברי"ף אבל בגמרא הגירסא רב חנינא מסורא:

בריה דרבא. וברי"ף אבא ובגמרא רב: יא

ה"ג פצים קבוע לשני פתחים וכך הלשון בטור סי' רפ"ו:

מחותכין בו. וכן העתיק הטור וכך הוא בפירש"י אבל בטור כתוב בקלף ראיתי מתוחבים בו:

וכשהדלת פתוח הוי אחורי הדלת. וכך העתיק גם הטור אבל לשון קצר הוא ובפירש"י כך הלשון וכשהדלת סתום הוי פתוח למערב אחורי הדלת והמגיה כן בלשון רבינו והטור לא הפסיד:

תעשה ולא מן העשוי. כלומר שזה דומה לתעשה ולא מן העשוי שנאמר גבי סוכה דהכא נמי כתיב וכתבתם על מזוזות ביתך דמשמע שתקבעם על המזוזות כשהוא שקוע בבנין של ביתך. לא שתקבעם במזוזה ואח"כ תשקע המזוזה לבנין ביתך שאין זה כמשמעו של וכתבתם על מזוזות ביתך לשון רמ"י ז"ל:

ורב יוסף וכן הוא ברי"ף אבל בגמרא הגירסא ואבא יוסי:

שהדלת שוקף בה כו'. דבעינן על המשקוף ועל המזוזות דילפינן מפסח מצרים כ"כ רמ"י ז"ל וכתיב נמי בענינא וכתבתם על מזוזות מלא בשני ווי"ם משמע לשון רבים ועיין לקמן סי' י"ד: ה"ג בס"א ואחת יוצאת וכן נמי דלית להו שיקפי שאין שם מזוזות אלא האבנים בולטות:

ונ"ל דאין ראיה וכו' דחצר דרכו להיות כך. ובב"י כתב בשם הר"ר מנוח דחצרות שאני שבתים מקורות פתוחים לתוכם: יב

בית שער אכסדרה ומרפסת חייבים במזוזה. פירש"י מדרבנן עיין בזה לקמן סי' ט"ו:

נ"ל דה"ג עשויה חלונות חלונות כעין היקף וכ"ה בקצור ובטור:

חייב בב' מזוזות. פרש"י א' בפתח שמן בית שער כו' וכתב המרדכי דקשה פשיטא דכל בית שער חייב במזוזה ואור"י דמיירי כגון שהאחד מן הפתחים אין רגיל כ"כ וקמ"ל דלא מבטל הרגיל את שאינו רגיל ולא דמי להא דרבי שלא היה רגיל כי אם הוא לבדו כדפ"ה לקמן ומיהו ללשון שני שפ"ה דהרגיל מבטל את שאינו רגיל קשה וי"ל דהכא מיירי שהרגיל כנגדו ומחשיבו ע"כ: בתים פתוחים גרסי':

וחמש וכן גירסת הרי"ף:

באמת אע"פ כו'. לא שתיבת עדי פירושו באמת אלא כך מפרש הענין דקאמר באמת אע"פ כו' אבל מלת עדי כמו שפירש"י הרי ומ"מ משמעות הרי קרובה למשמעות אמת:

רב מרי. וכן הוא ברי"ף אבל בגמרא רב פפא ואין נראה דרב פפא לא בימי מר שמואל היה ומשמע דעם מר שמואל עצמו היה מדבר ואומר דאלת"ה א"ל למאן:

נ"ל דה"ג קבע המזוזה בפצים שבשמאל:

ימין ביתך דרך ביאתך. דכיון דסופינו לרבות מבשעריך כל השערים אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות כבריש סי' דלקמן א"כ ביתך ל"ל על מזוזות שעריך ה"ל למכתב ודיו ואי משום בית דירה קאתי לאשמועינן על מזוזות שערי דירתך ה"ל לומר כיון שעיקר בית משום דירה כתבו לכך דרשוהו ג"כ ביאתך ואין להקשות א"כ דילמא כוליה להכי הוא דאתא ובית דירה מנלן דא"כ ביאתך הוה ליה לומר מאי ביתך אלא שמע מינה תרתי נראה לי לשון רמ"י ז"ל בסימן רפ"ט:

אמר רבא. וכן במסכת דיומא דלקמן וכך מייתי לה לקמן הרי"ף אבל הכא ברי"ף וכן בגמ' הגירסא רבה:

כשהוא אומר מזוזות בפרשה שניה שאין ת"ל. משמע קצת דכתיבי מזוזות מלא בב' ווי"ן ולא מזוזת חסר דהא רבי ישמעאל אית ליה יש אם למסורת בריש סנהדרין גבי לטטפת ומיהו אין ראיה מזה דה"נ אשכחן רבי עקיבא דאית ליה יש אם למקרא בההיא דלטטפת ובפרק כל שעה אית ליה יש אם למסורת לשון התוס' ועיין בתוספות פ"ק דקדושין דף י"ח אההיא דכיון שפירש טליתו עליה כו': ה"ג למזוזה אחת דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר:

דתניא כיפה כו'. בפ"ק דיומא דף י"א:

נראה דהלכה כר"מ כו'. פירש ר"מ דלעיל בברייתא בית שאין לו אלא פצים אחד ועל זה קיימי הראיות שמביא דהלכה כר"מ והא דנטר ליה עד השתא בתר ר"מ דכיפה משום דעד הכא הוא לשונו של הרי"ף ז"ל ולא רצה להפסיק זהו ברור ופשוט ומש"ה פסק הטור כחכמים וכ"כ ג"כ בקצור והב"י ז"ל כי ניים ושכיב כ' בסי' רפ"ו דרבינו פוסק בזה כר"מ דכיפה ולא עוד אלא דלעיל מיני' התם כ' בעצמו לפסק הלכה זו בשם ריב"א ר"מ דפצים אחד:

אחד שערי מדינות וא' שערי עיירות. וכך הגי' בגמ' וברי"ף ולכאורה ה"ל להקדים עיירות למדינות והוה לא זו אף זו:

ואי קשיא לך כו' התם כו'. כ"כ הרי"ף:

ובית התבן כו' שם לעיל:

הא סתמא חייבים ודלא כמ"ש הרמב"ם ז"ל דדוקא כשהנשים מתקשטות בהם. דבגמ' תני רב כהגא קמיה דרב יהודה בית התבן כו' פטורין מן המזוזה מפני שהנשים ניאותות בהן ומאי ניאותות רוחצות אמר ליה רב יהודה טעמא דרוחצות הא סתמא חייבים והא תניא רפת בקר פטורים מן המזוזה אלא מאי ניאותות מתקשטות והכי קתני אף על פי שהנשים מתקשטות בהן פטורים א"ל רב כהנא ושהנשים מתקשטות בהן פטורים והתניא רפת בקר פטורה מן המזוזה ושהנשים מתקשטות בה תייבת במזוזה אלא מאי אית לך למימר מתקשטות תנאי היא לדידי נמי סתמא תנאי היא ובעא רב יהודה לאוקמה דסתמא לכולי עלמא פטור ואתוקם מדתניא רפת חייב במזוזה ולא מפליג בין נשים מתקשטות לאין נשים מתקשטות אלא סתמא תנאי היא וכתב הכ"מ בפ"ו מהלכות מזוזה וז"ל בענין שהנשים מתקשטות כיון דלרב כהנא לכ"ע מחייב ולרב יהודה נמי לחד תנא חייב הכי נקטינן ובסתמא דעת הרמב"ם דכיון דפלוגתא דתנאי היא ולא נזכר שם החולקים לדעת הלכה כדברי מי ואשכחן דפליגי אמוראי במלתא כרב יהודה קי"ל דכיון דרב כהנא תני קמיה משמע דתלמידו היה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ולדעת הרא"ש וכן נראה גם כן מהרי"ף איכא למימר דס"ל דלאו תלמידו הוה אלא תלמיד דרב הוה וחכם גדול היה כדמוכח בסוף קמא אלא דהכי הוה עובדא דתנא לקמיה דר"י עכ"ל ול"נ דטעמייהו דהרי"ף ורבינו משום דרב יהודה איתותב ואע"ג דאף לרב כהנא לחד ברייתא ת"ק ס"ל דפטורים מסתמא הא אשכחן סתמא אחרינא היינו אותה ברייתא דתני רב כהנא קמיה דרב יהודה דמחייב מסתמא הלכך שבקינן לברייתא דמתנייא בפלוגתא מקמי האי סתמא ועוד דהא יש מחייבים דבאידך ברייתא קיימא כההיא סתמא דמחייבים מסתמא:

ואלא ביתך למה לי כדרבא. וכו'. עיין בדברי חמודות סעיף מ"ז כתבתי בשם המרדכי אמאי לא משני למעוטי שותפות דעובד כוכבים כדמשני אאינך דדכוותא בפרק ראשית הגז ושם הניחו התוספות לקושיא זו בתימה:

הני בעו חיי והני לא בעו חיי גרסינן בגמרא ונכלל בזה בית השותפים והלשון שבספר רבינו נ"ל דנשתבש מההוא דבפ"ק דקדושין בגמרא דף ל"ד דאמרינן ונקיש מזוזה לתלמוד תורה פירוש כדאתקש בפרשת והיה דסמוך ליה וכתבתם ונימא דנשים פטורות ומשני לא ס"ד דכתיב למען ירבו ימיכם גברי בעו חיי נשי לא בעי חיי:

חדא איצטריך למעוטי שוכר ושואל. כך מסקי התוס' בפ' התכלת (מנחות דף מ"ד) בד"ה טלית שאולה כו' דהא דתניא התם ומייתי לה רבינו לקמן סימן ט"ז שוכר בית פטור כל שלשים יום מכאן ואילך חייב דאינו חייב אלא מדרבנן דתרי ביתך כתיבי חד לכדרבא וחד למדרש ביתך ולא של אחרים ודאמרינן בפרק השואל דף ק"א מזוזה חובת הדר אפרש לקמן סימן י"ז: טז

בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות פטור מן המזוזה גרסינן. והוא מועתק מספר הרי"ף ומש"ה מסיק רבינו עלה ואע"פ שבכל הספרים כו':

פטור מן המזוזה. גמרא מאי טעמא דלא חזי לדירה:

נבדקת. פירש"י שמא נרקבה כו' ועיין בדברי רבינו בסוף הלכות תפילין:

בארטכון. בכ"ף כך הגירסא ברי"ף אבל בגמרא הגירסא בבי"ת וכן הוא בערוך:

ראוהו קסדור אחד ונטל ממנו אלף זוז. ופרכינן בגמרא והאמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אין ניזוקין ומשנינן היכא דקביעי היזיקא שאני (פירש"י עלילות המושל מזומנת תמיד) דכתיב ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי: יז

על השוכר לעשות לו מזוזה. וכדלקמן ומחלק בין שוכר בא"י לשוכר בחו"ל:

וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא. אע"ג דאמר שמואל דמטילין מבגד לבגד גבי מזוזה אסור לפי שהמזיקין באין בבית שאין בו מזוזה וכשנוטלה כאילו מזיק אותן שידורו בבית ע"כ ובהלכות ציצית סימן י"א אכתוב עוד בזה ועיין בד"ח:

האמר רב. וכך הוא ברי"ף אבל בגמרא האמר רב משרשיא:

מזוזה חובת הדר הוא. פירש"י דדרשינן ביתך דרך ביאתך למי שנכנס ויוצא לה כו' ולפי מ"ש רבינו לעיל ס"ס ט"ו ביתך למעוטי שוכר ושואל א"א לפרש כן אלא הא דקאמר חובת הדר הוא פירשו התוספות פ"ח דעבודת כוכבים דף כ"א דה"ק המשכיר אינו חייב כשאינו דר שם:

דהא אפשר בגובתא דקניא. פירש"י ותולה אותה ודבר תימה הוא דהא לעיל סימן ת' אמר רב יהודה אמר שמואל תלאה במקל פסולה ולשון נימוקי יוסף בגובתא דקניא שיניחנה בשפופרת של קנה ויקבענה במקום הראויה למזוזה בשני מסמורים ע"כ וכן יש לפרש ג"כ דעת רש"י ז"ל וכמו שכתבתי בספר דברי חמודות סעיף י"ד:

ת"ר טלית שאולה כו'. וכן הוא ברי"ף אבל בגמרא פרק התכלת (מנחות דף מ"ד) איתא הכי אמר רב יהודה טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית מכאן ואילך חייבת תניא נמי הכי הדר בפונדקי בארץ ישראל והשוכר בית בחוצה לארץ כו':

פטור מן המזוזה שלשים יום. מכאן ואילך חייב גרס בגמרא אבל רבינו העתיק מהרי"ף והא דחייב לאחר שלשים יום היינו מדרבנן וכמו שכתבתי בשם התוס' לעיל סוף סי' ט"ו:

ואם יש כמה חדרים כו'. וכ"כ הרמב"ם ועיין בדברי חמודות סעיף ל"ה: יח

סוכת החג בחג. בפ"ק דיומא דף י' ופלוגתא דרבי יהודה ורבנן והלכה כרבנן דפטרי וטעמא משום דרחמנא אמר ביתך שהוא דירת קבע לאפוקי סוכה שהיא דירת עראי והיינו דמסיק רבינו מפני שאין קבוע לדירה:

והחנות שבשוקים כו'. כ"כ הרמב"ם והכ"מ לא הראה לנו מקומו ואע"פ שבמגדל עוז כתב שהוא בפרק הקומץ רבה לא מצאתיו שם ועיין בד"ח:

והם סמוכות לאותיות של ה' אלהינו וכו'. והם כוז"ו במוכס"ז כוז"ו טור סי' רפ"ח:

ולא לעשות חותמות. עניני צורות כמו אותיות משונות ואומרים שהם חותמות למלאכים וז"ל הרמב"ם מנהג פשוע שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוקים או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא ייתוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזה הדבר המהנה בהבלי העולם עכ"ל וכ' הכ"מ וז"ל כתב הרמ"ך דבמסכת עבודת כוכבים משמע מהא דאמר אונקלוס לגונדא דרומי כי הקב"ה עושה המזוזה לשמור ישראל מבחוץ ויש לדחות דאונקלוס הוא דאמר להו לאחשובינהו לישראל ע"כ ואין זו טענה דהא בפ' הקומץ גבי מזוזה צריך להניחה בטפח הסמוך לרה"ר א"ר הונא מ"ט כי היכי דנטריה לכך נ"ל דאין ה"נ שהמזוזה שומרת הבית כשהיא כתובה כתקנה לא המלאכים הכתובים בה מבפנים וגם אין כוונה בעשייתה לשמור הבית אלא צריך שיכוין לקיים מצות הקב"ה וממילא נמשך שתשמר הבית עכ"ל הכ"מ: