לוח ארז החדש תד

ואעזוב לאחרים חילי לאשר לא עמל בו ולא יגע, אבל אחרי ידענו שלא יד חרוצים תעשיר כ"א ברכת ה' הנותנת כח לעשות חיל ואחרי כי ממנו הכל מידו יתנו לו, וז"ש עשר תעשר את כל תבואת זרעך, ושלא תאמר שידך עשתה תושי' ואין לזרים אתך לזה אמר היוצא השדה שנה שנה צומח מחדש ומזה תדע כי דבר אלקינו יקום לעולם כנ"ל:

ונתת בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר וגו' ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר וגו' – כי הכסף אין לו ערך ושווי מצד עצמו אחרי שהוא רק אמצעי לדברים הזמניים לקנותם עבורו אלא שהאדם יוכל לעשות כנפים לכסף אם מוציאו לדברים נכבדי הערך ויקרי המעלה לתורה ולתעודה אז הכסף יעלה מעלה מעלה. כמ"ש לפרש כל דיין שדן דין אמת לאמתי נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כלומר שהוא עושה חדשות כמו שהוא ית' ברא חדשות, כי הוא עושה מדבר גשמי דבר רוחני יש מאין ע"י דין אמת עיין בפ' משפטים, והנה מי שמפזר לכל דבר ואינו חס על ממונו כ"א כתועפות ראם לו אם הוא מפזר לדבר מצוה איננו מוכיח עדיין בזה שהמצוה באשר נכבדה בעיניו ע"כ מפזר עבורה כ"א רק בשביל שאין כסף נחשב למאומה בעיניו ע"כ הוא פזרן בכל מקום ובכל זמן. לא כן מי שחס על ממונו ומקמץ בהוצאות צרכי הגוף ועל צרכי הנפש הוא מפזר ונוסף זהו הוכחה נאמנה אף שאוהב כסף בכ"ז לצורך המצוה לאשר יקרה בעיניו מפנינים לא יחוס על מיטב כספי, וז"ש ונתת בכסף בך הדבר תלוי שתוכל לתת מעלה וחשיבות בכסף אשר בפ"ע במה נחשב הוא בכ"ז אתה תוכל להרים את הכסף שיהי' לו חשיבות ומעלה, ומצאתי אח"כ באלשיך הק' שפירש כעין זה, והוסיף הכתוב לומר וצרת הכסף בידך שהכסף יהי' קשור בידך ולא בנקל תפרד ממנו כ"א לבך בכיסא תליא ובזה אתה מורה שאין אתה מפזר לכל דבר רק לצורך גבוה, והלכת אל המקום ונתת אותו בכל אשר תאוה נפשך רק לדבר אשר נפשך הרוחניות תאווה בזה אתה נותן לכסף מוצא:

שמור את חדש האביב כי בחדש האביב הוציאך ה' לילה ואז"ל בפ"ק דברכו' "וכי בלילה יצאו והלא לא יצאו אלא ביום שנאמר ממחרת הפסח אלא מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב", הנה המגיד אמר "חכם מהו אומר" וכו' כי החכם שואל למה צוה ה' אותנו הרבה מצוות שהם כולם זכר ליציאת מצרים כמו פסח מצה מרור תפלין שבת ויו"ט וכדומה רבים:

כי אם גם כשנזכור גאולת אבותינו מעבדות לחירות נשמח ונודה לה' על כל הטוב אשר גמלנו מ"מ גם יכאיב אותנו הזכרון הזה כי עי"ז נזכור גם כן גודל התלאה אשר מצאתם במצרים, ויעציב אותנו זכרנו כי לפני הגאולה שתו כוס התרעלה מצו שמרי' אבותינו המדוכאים בחבלי עוני, א"כ הלא יותר טוב שלא נזכור תמיד ביציאת מצרים. וזהו שאלת חכם מה העדות והחקים וגו' למה לנו כ"כ מצוות המעלים בזכרוננו עצב ואנחה, והתשובה ע"ז "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", הכוונה כי באמת גם הזכרון בשעבוד הקשה שנשתעבדו אבותינו במצרים גם הוא לא יעציב אותנו כי באמת קושי השעבוד בעצמו הי' לטוובתינו כי מצרים הי' כור הברזל ששם נזדככו ישראל ויצאו נקיים מכל פסולת, וגם כל המתנות הטובות שניתנו לישראל לא ניתנו אלא ע"י יסורין כמאז"ל. וגם למדו בכל צרתם להתאמץ ולבטוח בה', נמצא שהשעבוד הי' בעצמו סימן הגאולה. וע"ז אמר במדרש שיר השירים שחורה אני במצרים ונאוה אני במצרים כלומר גם בעת ההוא שהייתי שחורה במצרים מחמת קושי השעבוד. גם בזמן ההוא הייתי נאוה כי הגלות בעצמו הי' ראשית הגאולה כי לא היו ראויים לגאולה אלא ע"י הגלות החזק והמר, נמצא לפ"ז שיציאת מצרים לא היתה התחלת הגאולה כ"א סוף הגאולה היתה באמת מעת החל השעבוד כי באמת השעבוד הי' המצמיח הגאולה, ע"כ הקרבן פסח שהוא זכר ליציאתם ממצרים אינו נאכל כ"א אחר מצה ומרור, להורות נתן שתחלה באה מצה לחם עוני ואעפ"כ היא ראשית הגאולה, ואח"כ מרור המורה על מירור חייהם והיא אעפ"כ סימן לגאולה כנ"ל כי כאשר יענו אותו כן יפרוץ עי"ז הגאולה, ולבסוף בא הפסח זכר ליציאת מצרים והוא סוף הגאולה ע"כ פסח נאכל על השובע וא"כ גם זכרוננו על גודל עניים ומרודם במצרים לא יכאיב אותנו אחרי שנדע בטח כי הגלות הי' מוכרח לגאולה. וזה מענה נכון על שאלה הנ"ל מה העדות וגו' כנ"ל אין מפטירין וכו' להורות כי פסח לא הי' תחלת הגאולה כ"א גם מצה ומרור סימני הגלות גם בהם כבר התנוצצה שמש הגאולה. והנה אם גם אנו בעניינו לא נראה בעיני בשר בגלות האמר כמצרים