לוח ארז החדש שעח

להתאוות לאכול בשר ולמסור עבור זה נפש ודם האדם לעלות הרים ולירד תהומות ולשפוך דמים כמים עבור שתגיעו לאכילת בשר. ואך אז את דמכם אדרוש שהש"י דורש ומבקש ממנו שגם את דמינו נשפוך אם הוא "לנפשותיכם" דבר המגיע אל הנפש והנשמה שלא תכזק, עבור זה רשאים אנו ומצווים לשפוך דם, אבל למסור נפש עבור אכילה בשר כן לא יעשה בישראל, ולפ"ז אם בא האדם לעשות מצוה ולמסור נפשו בעד התוה"ק אינו רשאי להחמיצה ולחשוב מחשבות טרם יעשנה כ"א ימהר לעשות אותה כמו שעשה פנחס בקנאו קנאת ה' צבאות וכמ"ש לעיל פ' ויקרא "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" ע"ש, אבל אם צריך האדם לפעמים לעשות עבירה אף שהיא לשמה ואחז"ל גדולה עבירה לשמה, בכ"ז צריך להתביק הדק היטב טרם יעשנה, ע"כ אמר הנביא שהם עשו להיפך כי בבואה לעשות צדק אז לא החישו מעשיהם כ"א ילין בה הרבי לחשוב מחשבות ורעיונות על משכבם סליקו בטרם עשותם אבל ועתה בלי שום התבוננות כ"א במהירות נמרץ היו מרצחים:

מול סוף – במסורה הביאה בעה"ט, מול סוף, מול את בני ישראל שנית, י"ל עפמ"ש במק"א לפרש מאז"ל שלא מלו בני ישראל במדבר מפני שלא נשבה להם רוח צפונית, היינו כיון שטעם המילה הוא להתיש כח היצה"ר, ע"כ במדבר שהצפוני הוא היצה"ר הי' רחוק מהם לא הוצרכו למילה עיי"ש. והנה כ"ז אי טעם המילה הוא להתיש כח היצר אבל אם המצוה למול הוא בלי טעם ותכלית הנז' רק דהוא מצוה בעצמותה וחק בשארו שם גזרת מלך כשאר המצית אז אנחנו לא נדע מה נעשה לאבותינו במדבר שלא מלו, וז"ש מיל סוף ג המילה אינה מצוה עצמיית לבד, כ"א יש לה סוף ותכלית להתיש כח היצה"ר (ובעוללות אפרים פירש ג"כ מול סוף מלשון סוף וקץ). וע"כ מול את בני ישראל שנית שלמדו רז"ל מזה שבמדבר לא מלו:

בין תפל ולבן – פרש"י הוכיחו על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן שנאמר ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. צריך להבין דמשמע שע"ז נתרעמו על שהי' המן לבן, ומאי איכפת להו בזה להבינו אל מראהו, ונראה כלפי שאז"ל שהמן כל טעמים שהיו רוצים היו טועמים בו ואפ"ה לא הי' נוח להם בזה כדאיתא ביומא דף ע"ד שאמרו אינו דומה רואה ואוכל לאינו רואה ואוכל. והנה מראה הלבן הוא מראה היסודי (גרונד פארבע) שעלי' יצטיירו כל המראות כידוע. ע"כ תפלו על המן שהוא לבן כלומר שאין בעצמו שום טעם נרגש רק הכל לפי רצון ומחשבת הטועם ובזה לא נחה דעתם. והנה רש"י פי' לחם הקלוקל שהוא מכניס ואינו מוצא והוא ג"כ מהאי טעמא שאם הי' מזון בעצמו אז הי' דבר גשמי והי' יוצא החוצה כמו כל מאכל גשמי, אבל אחרי שהי' רק לחם אבירים שמעצמו לא הי' מזון רק ע"י מחשבת האוכל נעשה למזון ע"כ דבר רוחני נדבק בהם ולא יצא החוצה, וז"ש שתפלו על המן שהי' לבן כלומר שדומה למראה ההוא שהוא רק היסוד ככל המראות כן הי' המן רק היסוד לכל המזונות שירצו לטעום בי, וע"ז מייתי רש"י ראי' שהרי אמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל שמכניס ואינו מוציא והוא מטעם הנ"ל לפי שאיננו מזין בעצמו, ששארי מאכלים הם מאכלים בפ"ע ואין צורך למחשבת האוכל שיהי' טעמו בו, אבל המן אף שהוא הי' העיקר הלא הוא בעצמו לא הי' עדיין זן ומפרנס רק בהצטרף לזה מחשבת אוכל אל המן נעשה אוכל. ומדוקדק בזה היטב לשון שתפלו על המן עיי' ש"ח שנדחק, ולהנ"ל ברור מילולו ע"ז נתרעמו שתפלו על המן מלשון נופל שהם הוצרכו להיות תפל וטפל אל המן והטעם אחרי שהוא הי' לבן ורק בהצטייר עליו מחשבתם נעשה מזון כנ"ל:

ה' אלקינו דבר אלינו בחורב לאמור רב לכם ובת בדר הזה פנו וסעו לכם וכו' מ"ש דבר לשון קשה ולאמר שהוא לשון רכה וכיו"ב מדקדק אוה"ח בכ"מ. ועוד אמרו ה' רחמים ואלקינו דין לרא' לרמז על חורבן בית קדשנו ותפארתנו אף שהוא למורת נפשנו ורוחנו מבליגי עלי יגון כי הרס ה' ולא חמל את כל נאות יעקב. מ"מ אחרי ידענו כי כאשר ייסר איש את בנו כן ה' אלהינו מייסרנו אלקים חשבה לטובה להגלותנו מפני חטאתינו למען אשר בצר לנו נקרא אל ה' ונשוב אליו בלב ונפש ולא נשמע עוד לקול היצר סוכן בנו המסית ומדיח אותנו מאחרי ה' כ"א נוסיף לשמוע בקול ה' אלקינו ואז נשוב לציון ברנה. והנה היצר נקרא הר שזה אחד משמותיו כאז"ל צדיקים נדמה להם כהר, וז"ש ה' אלקינו רחמי ה' כי לא תמו הם כלולים בדינו הקשה אשר גזר עלינו בחורב להחריב ולשומם בית תפארתנו, והתכלית הוא לא לרעתנו כ"א לאמר באמירה רכה המשברת גרם