ליקוטי מהרי"ל על כתובות וקידושין קכ

קאמר שפיר דפליגי אי סמכה דעתה והיינו משום דשם יש סברא דסמכה דעתה דמימר אמרה לא שביק לדידי ומחיל לאחריני משא"כ הכא דאם נימא סברא זו דחשש על דין דר"נ בזה ודאי אין שייך פלוגת' וא"כ מ"ט דמ"ד דמקודשת אלא ודאי דמיירי באופן שיש לזה המקדש קרקע וא"כ שפיר אין כאן חשש משום דביש לו נכסים אזי שפיר יוכל למחול חוב שיש לו על אחרים כמבואר בפוסקים וא"כ פריך הגמ' שפיר אמאי במכר קנה וא"ל משום הנאת מחילת מלוה דא"כ גם תהיה מקודשת דהא לא שייך חשש דשעבודא דר"נ אם איירי בידוע שיש להמקדש נכסים ולפ"ז שפיר לא קשה קושית המפרשים ופוסקים על הרמב"ם ז"ל אמאי פסק במכר קנה ובאשה אינה מקודשת דז"א דהרמב"ם לשיטתו דפירש הך דאביי דאמר המקדש בהנאת מחילת מלוה מקודשת פירש הרמב"ם בענין אחר עיין בו אבל זאת באם מקדש עכשיו בהנאת מחילת מלוה סובר הרמב"ם דאינה מקודשת וי"ל הטעם בהרמב"ם היינו משום דלא סמכה דעתה משום דילמא יש על המקדש עוד ב"ח ולא מהני מחילה משום דילמ' אין לו נכסים להמקדש ולא מהני המחיל' מטעם דר"כ וכנ"ל והא דנקט הרמב"ם הטעם דמקדש במלוה אינה מקודשת משום דמלוה להוצאה ניתנה היינו דאי לאו להוצאה ניתנה שפיר היתה מקודשת באילו היתה המלוה בעין משום דאין כאן שעבוד' דר"נ באם מלוה לאו להוצאה ניתנה ומלוה ישנה עדיין בעין וכנ"ל לכך שפיר נקט הרמב"ם דמקדש במלוה אינה מקודשת משום דאף בהנאת מחילת מלוה ג"כ אינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה משום דר' נתן אבל במכר לו קרקע בדמי הלואתו שפיר קנה היינו אף דמלוה להוצאה נתנה ואינה בעין מ"מ קנה בהנאת מחילת מלוה ושפיר סמיך דעתו משום דלא שייך חשש לענין דר' נתן כיון דלוה המוכר נותן לו קרקע וכנ"ל וק"ל ובעז"ה הדברים נכוחים

דף י"ב ע"א תוס' בד"ה ודילמ' שאני התם דאית לי' שותפות בגווה וכו' וא"ל דאין הכי נמי דהא תנן וכו' ע"ש והנה דברי התוס' תמוהים דבאמת לפי דברי תוס' אזי קושית המקשה הוא מנ"ל דשליחות מהני היינו הקושי' ממתני' דהוי שאמר לו רבו דשם משמע אפי' דליכא שותפות ועיקר קושית המקשן חסר מן הספר והפשט פשוט לכאורה דקושייתו קאי על הך דלעיל מחבורה שאבדה פסחה ע"ש ונ"ל בעזה"ש לתרץ בפשוט ובאמת המהרש"א ז"ל הקשה על התוס' דפירשו דהקושית המקשן הוא מהר"י שאמר לו רבו א"כ מעיקרא הו"ל לאקשוי' מהך מתני' ולא מהך דחבורה אלא ודאי הפשט פשוט דגם עכשיו מקשה מהך מתני' דחבורה וכו' וע"ז לא פריך מידי דהא התם נמי אית לי' שותפות בגווה ונ"ל בעז"ה לתרץ בפשוט קושית המקשה דאתי שפיר ולא תקשי דילמ' אין הכי נמי דהנה הפני יהושע פירש די"ל דלא כשיטת רש"י דפירש דלשחיטה בעינן שליחות וי"ל דלא בעינן שליחות רק מדין זכי' יוכל לשחוט דודאי ניחא לבעלים שישחוט וא"כ לכאורה אם אמרינן דזכי' לאו מטעם שליחות אזי הדין פשוט אך אם נאמר דשליחות לא מהכי דלא אמרינן שלוחו של אדם כמותו מ"מ יוכל לשחוט מדין זכי' והא דהמקשן מקשה מהך דחבורה מנ"ל שלוחו של אדם כמותו ולכאורה מה פריך הא י"ל דמדין זכי' יוכל לשחוט אך ז"א דמקשן פריך שפיר דהא קתני אם שלהם נשחט ראשון וכו' דמשמע דווקא אם שלהם נשחט ראשון אבל אם שלו נשחט ראשון אע"ג דהם לקחו לעצמם מקודם פסח היינו קודם ששחט הוא השלו ונמצא גלי דעתי' דניחא להו במה שקנו והוי בודאי חזרה לגבי זה של משלו ואין כאן זכות מ"מ אוכלין משלו ואמאי אלא ודאי הטעם לאו משום זכות רק משום שליחות עכ"ל הפ"י ופי' דרש"י לא ניחא לי' בזה משום דסוברי' דזכי' הוא מדין שליחות וא"כ אם שליחות לא מהני אזי לא מהני ג"כ מדין זכי' וא"כ הקושית הגמר' מחבורה וכו' הוא בפשוט מנ"ל דמהני לענין שליחות דאי לא מהני אזי ג"כ מדין זכי' לא מהני והנה לפי סברת הפוסקים בתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא מהני אפי' בעשאו שליח לתפוס מ"מ לא הוי השליח כמותו היכא שחב לאחרים בתפיסתו ובאמת היכא שיוכל לתפוס עבורו אזי מהני אפי' במקום שחב לאחרים משום מגו דאי בעי זכי לנפשי' זכי נמי לחברי' וא"כ חזינין דסברא מגו דאי בעי זכי לנפשי' עדיף מעשאו שליח וק"ו דמגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' עדיף מעשאו שליח דמגו דזכי לנפשי' ודאי עדיף אפי' ממגו דאי בעי זכי לנפשי' ולפ"ז פריך הגמר' שפיר ודלמא שאני התם וכו' ואין לומר כקושית התוס' דאין הכי כמי ז"א דקושית הגמ' קאי על הך דחבורה שאבדה פסחה מנ"ל דמהני שליחות כמותו וא"ל דילפינן מפסח כדקאמר הגמ' מיני' דלמא שאני התם דאית לי' שותפות בגווי' וא"כ אמרינן מגו דזכי לנפשי' זכי כמי לחברי' ומהני אף דזכי' הוא מטעם שליחות ונימא דשליחות לא מהני מ"מ כיון דאית לי' שותפות וא"כ הוי מגו דזכי לנפשי' וסבר' מגו דזכי לנפשי' עדיף מעשאו שליח כמו שמבואר לעיל לענין תופס לב"ח וכו' וא"כ שפיר מהני התם מדין זכי' והיינו מגו דזכי לנפשי' משא"כ בחבורה שאבדה פסחה דהתם אע"ג