לפלגות ראובן חלק ז ג

נעלו חזרו להיות קונים במנעל וסנדל וכו' שלכאורה אין להבין השייכות זל"ז ומה ענין קבלת התורה ומעשה העגל אח"ז לקנין החליפין במנעל. אמנם בשים לב יש לבאר את הענין בפשטות ובדרך הישר, ויתיישב ג"כ עפי"ז מה שצריך להבין הנזכר בשם כתבי האר"י ז"ל שלא לברך בברכת השחר בט"ב וביוה"כ והיינו משום שאסורים בנעילת הסנדל. ואינו מובן לכאורה לבד מה שצריך להבין עיקר תיקון הנוסח שעשה לי כל צרכי על פרט זה של נעילת הסנדל ובמה זכה ליתרון מיתר הפרשים הא כיון שאינם אסורים אלא במנעל של עור ואפשר להם ללבוש איזה מנעל של בגד וגם של בגד יותר חשוב מן העור למה לא יברך ברכה זו שעשה לי כל צרכי על המנעלים המותרים, אתמהה. אכן יתבאר היטב עפימ"ש המפרשים בביאור ענין החליצה שהצריכה תורה שתחלוץ את המנעל מעל רגלו של היבם אם לא אבה יבמה, והסבירו את הענין עפ"י הידוע מעיקר בריאת דצח"מ כסדרן שהדומם משמש את הצומח והחי יונק מן הצומח והמדבר גדול מכולם ונהנה מהם וכמ"ש בקהלת ק"ג מי יודע רוח בנה"א העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, וכשהאדם הולך על הארץ להיותו כמושל על הצומח וכ"ש על הדוטם ניתן לו הרשות לנעול מנעל של על רגלו להפסיק בינו לבין הארץ ומוכיח בזה את יחוסו איך מושל על כולם, ויחוסו הוא מלבד כח הדיבור שיש לו הנה הוא בעל בחירה ורצון ודינא הוא שיהי' לו השלטון והממשלה עליהם, ואשר ע"כ מצינו אצל משה ויהושע שנאמר להם של נעלך מעד רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא ואינו בדין שיהי' לו מפסיק וחיינו טעמא גמי גבי הכהנים בעזרה שלא תהי' חציצה ביניהם אמנם זה אינו שייך רק אם מקיים את חובתו כפי המוטל עליו מה"ת אבל זה היבם שאינו רוצה לבנות את בית אחיו צותה עליו התורה לבזותו ולחלוץ נעלו מעל רגלו וירקה בפניו לפרסם שאינו מגיע לו יחוס זה שיש לו ממשלה על הדצח"ם ועל כיו"ב נוכל לומר ומותר האדם מן הבהמה אין וכמובן והיינו טעמא נמי מה שתקנו קנין חליפין במסירת הנעל לפי משנ"ת שבזה מוסר לו כל היחוס האנושיות שלו באם לא יקיים את דברו שהרי בשתי אלה המעלות הדיבור והרצון מתעלה על יתר הבע"ח ומחויב הוא לשומרן ולקיים ככל היוצא מפיו וכמ"ש בבל"ל ד' ס"ח לפרש מ"ש בפ' תצא מוצא שפתיך תשמור ועשית וגו' נדבה אשר דברת בפיך ופירש שם הכונה שמה שניתן לך כח הדיבור היא נדבה מאת ד' שנתן לך אשר ע"כ עליך לשמור כל מובא שפתיך ע"ש] ומחזק את דבריו במסירת הנעל המפסיק בינו לבין הדומם בעור הבע"ח, להיותו מחויב לקיים דבריו ומכיון שהוא ג"כ בצל רצון ובחירה בודאי יקיים ומבטיח זאת במסירת המנעל שזהו יחוסו ומבלעדי זה מותר האדם מן הבהמה אין וכנ"ל. ולא תקשה לך ממאי דאמרינן בב"מ מ"ו דקונין בכל כלים ואיכא למאן דס"ל דאפילו פירי עבדי חליפין דזה לק"מ דאין זה עיקר התקנה וכמ"ש במדרש שם חזרו ותקנו וכו' והני קונין מדין סיטומתא ואיפשר שגם זה קונח מה"ת וכמ"ש האחרונים בחו"מ סי' ר"א אבל עיקר קנין החליפין הא מפורש שתקנו אותו במסירת הנעל וכנ"ל ומובן היטב עפי"ז גם הא דאמרינן בשבת ד' קנ"א ע"ב אין חי' שולטת באדם אא"כ נדמה לו כבהמה שנאמר אדם ביקר בל ילין וגו' שהרי כן מפורש בתוה"ק בפ' נח בצאתם מן התבה נאמר לו מפי הגבורה ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ וגו' ובכל דגי הים בידכם נתנו., שפירושו כפשוטו שנאמר כמו בלשון תנאי שהדבר הזה ניתן בידכם אם תשמרו היחוס שלכם אז תהי' אתם המושלים על כל הברואים כולם ולאידך גיסא אם תאבדו את היחוס שלכם אז תהי' להם הממשלה עליכם וכמ"ש אדם ביקר ולא יבין היחוס שלו נמשל פירוש ממושל נהפך לנמשל משום שאז כבהמות נדמו וכנ"ל. ומובנים היטב לפי"ז דברי האר"י ז"ל במ"ש שלא לכרך ברכת שעשה לי כל צרכי בט"ב ויוה"כ ושפיר י"ל שעיקר ברכה זו נרגש רק בשלובש מנעל של. עור דבזה ניכר ביותר שיש לו השלטון על כל הסוגים הנבראים ומה רב חילו של אדם שהוא מושל גם על כל הבע"ח וכאילו נמסר לו כל הנמצא בעלמא הדין ויש לו כל דצריך ולא חסר לו כל מאומה אבל אין מקום לברכה זו *) הגה ולדינא יש להסתפק בזה אם דוקא במנעל של עור אסור ליכנס להר הבית לפימ"ש רש"י ז"ל דסתם מנעל הוא של עור כמ"ש ביבמות ק"א במתני' שם או גם בשל בגד אסור לפי שברמב"ם שם לא פירש זה וע' תוי"ט בשבת פ"ו מ"ח שתמה על הרמב"ם שהשמיט ג"כ דין הסמוכות לענין עזרה ובמנה"ח מ' רנ"ד מסתפק בזה וביבמות שם ד' ק"ב ע"ב מבואר ברש"י דשל בגד ל"ח נעל וכמ"ש דלגבי עורה גמי ליכא בזיון משום דאין דרך להכניסה בטיט. ולדברינו אולי י"ל טעמא אחרינא משום שיש כאן בזיון במה שמפסיק בין רגלו לאדמת קודש בעור של בהמה, וכנ"ל וע"ש עוד בפירש"י ביבמות דבלאו חשד נמי אסור דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי שאינו מובן לכאורה המשמעות ובתוס' חגיגה, ד' ב' ד"ה כי מקשי על פירוש זה של רש"י מהא דברכות ר"פ הרואה דמפיק לי' מדכתיב של נעלך ולפי הנ"ל י"ל דהיינו הך שמשום המפסיק בעור בהמה קרי לה רמוס חצרי וכנ"ל] ע"כ הג"ה.